"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ד'" (דברים כ"ו, י"א)
המותרות של ימינו מוציאים את האדם מן העולם, שהרי ברור שככל שהאדם מתרגל לחיים של פאר ומותרות, כך יקשה עליו לאחר מכן – בבוא עליו משבר כלשהו – 'לרדת ברמת החיים', ואז יהיו חייו קשים מנשוא, ולא ירחק היום והוא עלול להתמוטט, וכידוע.
אשריו לאותו אדם שלא הכניס את עצמו בעול המותרות. אשריו ואשרי חלקו! כך ייקל עליו בכל העניינים, ויוטב לו בזה ובבא.
הכל מכירים את דמותו של האדם בן-ימינו, שזמן קצר לאחר נישואיו כבר הוא מסתובב עם צרור גדול של מפתחות; מפתח לדירה ומפתח לרכב, מפתח לכספת הפרטית, ומפתח לארון שבו הוא מסתיר את חפציו היקרים, וזו רק רשימה קטנה.
לא מזמן יצא לנו לבקר בביתו של אחד המיוחדים שבין תלמידי חכמיה של בני ברק, ונדהמנו לראות את סוג המנעול המותקן בדלת הכניסה לדירתו. היינו צריכים ממש לשפשף עיניים ולהיות בטוחים שאנחנו רואים נכון.
המפתח שהיה קבוע בדלת, היה מסוג המפתחות הפשוטים ביותר, הנמצאים לפעמים בחדרי שירותים, ושיועדו רק לאפשרות של סגירה ארעית, כדי שבני הבית ידעו על המצאו של אדם במקום ההוא, ולא יכנסו.
מפתחות אלו, שהיו ממויינים לפי מספרים, לא יועדו בשום אופן נגד גנבים. סוג כזה של מפתח היה קבוע בדלת הכניסה של הת"ח ההוא!
לא יכולנו להתאפק, ולמרות אי-הנעימות שהיתה כרוכה בכך, שאלנו אותו: "עד כדי כך?! וכי אינכם חוששים מגנבים ומגניבות"?!
ובעל הבית הביט בנו בארשת נינוחה, שלימדה על ישוב-הדעת המצוי בתוך ליבו, ואמר:
'נניח שכבר יתפרץ גנב לביתי, מה הוא כבר יוכל לקחת מכאן!? שום דבר, אבל ממש שום דבר!!! אלא מאי, שבכל זאת צריך השתדלות, אז מספיק לי גם מפתח כזה' —
ברור שלא כל אחד נמצא בדרגה כזו, עד שיש באפשרותו לדבר בביטחון כה אמיתי, ולנהוג כפי שנהג הת"ח ההוא. אבל למדנו מכאן, שגם בדור כשלנו יש עדיין אנשים היודעים את חובתם בעולמם, ויודעים את הסכנה שבמותרות, ומתרחקים מהם עד כמה שניתן.
המה שמעו כן תמהו
רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת חידושי הרי"ם דגור, סיפר (והדברים מובאים בספר תולדותיו, 'במחיצת רבי גד'ל') על אחד החסידים, וואלף שמו, שהתפלל בשטיבל הגוראי בוורשה, שלא היה חסר לו מאומה, וכל חיותו היתה רק בעבודת השם.
בני החבורה בשטיבל היו רגילים להתאסף מדי פעם בדירתו של אחד מהם, כדי להתוועד לכבוד השי"ת, ולדבר בדברי חסידות ושמחה. בדירתו של רבי וואלף, כך ידעו הכל, אי אפשר לעשות את ההתוועדות, כי הדירה היתה קטנה מאד.
פעם נכנס רבי וואלף אל השטיבל, וסיפר לכולם בשמחה רבה כי בסייעתא-דשמיא הצליח להחליף את דירתו ולעבור לדירה רחבה וגדולה יותר, ומעתה יהיה באפשרותו לקבל את כל בני החבורה בביתו. שמחו הכל בשמחתו, על כי יצא מאפילה לאורה, אבל המה שמעו כן תמהו, כיצד הצליח להחליף את דירתו, ולהרחיבה, הרי אין בידו פרוטה לפורטה, ומהיכן השיג את הכסף? שמא עלתה בחכתו ירושה גדולה?
ורבי וואלף, בנו של רבי נתן חסיד, הוסיף תמיהה על תמיהתם, באומרו לחבריו שלא רק שעבר מדירה קטנה לגדולה, אלא בדירה השניה יש גם הרבה יותר אור, ואויר צח, ובה מקום למכביר לא רק לבני המשפחה, אלא לכל החבורה מהשטיבל…
'רק חיסרון אחד יש בדירה', המשיך רבי וואלף לספר, 'אין בה אפשרות לתלות את המנורה בתקרה'…
אף אחד לא הבין על מה הוא מדבר.
כמה מבני החבורה החליטו לבדוק את העניינים, וגילו את הסוד…
רבי וואלף היה עד עתה בדירה שכורה, ומאחר שלא היה בידו לשלם את דמי השכירות, הוציאו בעל הבית מהדירה, היישר אל הרחוב, פשוטו כמשמעו, ושם הרי יש 'הרבה יותר אור' מהדירה המקודמת, 'הרבה יותר אויר', ויש בה גם הרבה יותר מקום אפילו לאכלס את כל בני החבורה.
רק חסרון אחד יש 'בדירה' זו, שמפני שהיא נתונה תחת כיפת השמים, אין בה תקרה, ואין אפשרות לתלות את המנורה…
זו הבעיה היחידה…
מדהים להווכח מה התורה יכולה לעשות מבן אדם!
הרי אם היה אדם מן היישוב נקלע למצב שכזה, שבו אין לו אפשרות להניח את ראשו, ורק ברחוב ילין, היה נשבר לרסיסים!
והנה עומד לו יהודי, בן לבוראו, ומשנן לעצמו שבעצם הדירה ברחוב היא הרבה יותר טובה, מהדירה שבה היה עד היום, כי יש בה יותר אור ואוויר, והרבה יותר מקום…
שלוות-רוחו של רבי וואלף, סיפר המשגיח בישיבת חידושי הרי"ם, לא סרה ממנו, על אף העול הכבד שהיה מוטל עליו להסדיר מיד קורת-גג אחרת למשפחתו.
כמובן שלא ארכה השעה ובני חבורה סייעו לו להשיג את הסכום הנדרש, ולשוב לדירתו, אבל החידוש העצום הוא שגם במצב זה שבו היה שרוי, היתה נראית השמחה על פניו.
כי זה הכלל: מי שלא שקוע במותרות העולם הזה עד צוואר, הוא האדם המאושר, המקבל עליו מורא-שמים באהבה, ובו יש לקנא באמת.
(מתוך הספר 'שמחה בבית' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)
1/241