"וירא אליו ד'" (י"ח, א')
אתאר לכם מה היה בדורנו, בארץ ישראל היה אדם גדול, בשם הגאון רבי גדליה רבינוביץ זצ"ל. רבי גדליה היה בנו של הגאון רבי משה אליעזר רבינוביץ זצ"ל, שכיהן כאב"ד סונדרלנד, אחת הקהילות החשובות באנגליה, ו'שר התורה' כפשוטו. מסופר כי מרן הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד עמד לפני רבי משה אליעזר בחרדת קודש, בידיעתו כי 'כל התורה כולה מונחת בכיסו'.
רבי גדליה הגיע ממנצ'סטר שבאנגליה להרביץ תורה בארץ הקודש. שיעוריו היו מלאי שמחת וחשקת התורה, ולמרות גאונותו העצומה לא החזיק מעצמו כלל. אני זוכר כיצד תמיד היה לבוש בגדים פשוטים, והתהלך בין אנשים כאחד האדם, אולם 'חכמת אדם תאיר פניו', והיה ניכר עליו כי הוא מורם מעם בגדלותו התורנית ובאישיותו האצילית.
חלק קטן מחידושיו של רבי גדליה יצא לאור בחיבור בשם 'גידולי הקודש', ובהקדמת הספר מצטטים בניו את אחד ממכתבי מרן ה'סטייפלער' זצוק"ל שכותב אליו כך: "הנני להודיעו, כי שמעתי שהגאון האמיתי הגרי"ז מבריסק שליט"א הפליג הרבה בשבח מעלת כבודו. אף על פי שמעלת כבוד תורתו נחבא אל הכלים תורתו מכרזת עליו, וראוי מאד מאד שישתדל ידיד נפשי להדפיס חידושיו הנפלאים לזכות את הרבים בחידושי תורה משמחי לב".
רבי גדליה הגיע פעם למעונו של מרן ה'חזון איש' זצוק"ל, כדי להתייעץ כמו בעניין ניתוח שהיה אמור לעבור בעיניו.
מרן ה'חזון איש' דיבר עמו בהרחבה על הטיפול המוצע, וליבן את העניין מכל היבטיו וצדדיו, והכריע לעשות את הניתוח. בסוף השיחה, שאל רבי גדליה את מרן ה'חזון איש' אם ירשה לו להשמיע בפניו הערה על ספרו חלק קדשים, ומרן ה'חזון איש' נענה בחיוב ובשמחה. כשהחל רבי גדליה להרצות דבריו, בטביעות עיניו אחז מרן ה'חזון איש' תוך רגעים אחדים כי האיש העומד לפניו הוא תלמיד חכם גדול משכמו ומעלה, הבקי בחדרי תורה, ושולט כהוגן בכל סדר קדשים.
כשסיימו לדבר בלימוד, הורה לו מרן ה'חזון איש' שלא יעשה את הטיפול. תמה רבי גדליה ושאל: "הרי קודם לכן שוחח עמי הרב'ה באריכות, ונתן לי הוראות ברורות מה וכיצד לעשות. מדוע כעת מורה לי הרב שלא לעשות כלל את הטיפול?"
השיבו מרן ה'חזון איש' במסר נוקב ונורא עד חדרי שיתין- "כששוחחנו על הטיפול עדיין לא הכרתיך. לא ידעתי כי העומד לפני הינו תלמיד חכם מובהק, ולתלמיד חכם יש דינים אחרים! אינך זקוק לטיפול"…
כל זה הקדמה למה שאני רוצה לספר לקוראיכם. באחד מביקוריו אצל מרן ה'חזון איש', נכנס רבי גדליה קודם לכן לגיסו מרן ה'סטייפלער' זצוק"ל, שהתגורר בשכנות. הם הכירו זה את זה מתקופת לימודם במינסק, אצל הגה"צ רבי יהושע הורודנער זצ"ל, שהחזיק בעיר ישיבה תחת אפם של הצוררים היבסקים ימ"ש. שני הגדולים שמרו על קשר, והשתעשעו רבות בדברי תורה. גם בביקור זה שמח מאוד הקה"י לפגוש בידיד נעוריו, ובסיומו אף קם ללוות אותו למעון ה'חזון איש'.
כשהגיעו לבית מרן ה'חזון איש', פתח מרן ה'קהילות יעקב' את הדלת במטרה להכניס את רבי גדליה לקודש פנימה. שני הרעים הביטו אל תוך הבית, ולפתע נרתעו וברחו לאחוריהם. רבי גדליה תיאר לימים בלשון הזו את אשר ראה באותם רגעים בחדרו: "ה'חזון איש' היה שקוע בלימוד, והיה דומה שכעין עטרה של אור הקיפה אותו. אימה נפלה עלינו, ומיהרנו לצאת!"
דומני, שאלו דברי הזוהר הקדוש, שישנו אור עליון שמי שלומד תורה בטהרה ובשלמות- זוכה לו. אנחנו לא מבינים ולא רואים, אך צדיקים גדולים כנראה זוכים לזה.
ואין זה המקרה היחיד בו העידו כן על מרן ה'חזון איש'. הלכתי פעם בירושלים ליד שכונת 'זכרון משה', ויהודי ממכריי פגש אותי ואמר לי: "אתה הרי אוהב לשמוע סיפורים על גדולי ישראל. ישנו יהודי יקר, תלמיד חכם ובר אוריין, בשם רבי דוד, המתגורר לא רחוק מכאן ברחוב עזרא, ובבחרותו זכה פעמים רבות לישון בבית מרן ה'חזון איש' . עם כל מה שמרבה לספר זכרונות מ'החזון איש', ישנו דבר אחד אותו הוא לא מוכן לספר בשום פנים ואופן, אולי אתה תצליח לדובב אותות, ולשמוע ממנו את הדבר שכה מסתיר".
אמנם הכרתי את היהודי הזה גם קודם, אולם לא ידעתי כי סיפור עצום אוצר הוא בתוכו. כמובן הסתקרנתי מאד, ושוחחתי עם רבי דוד כמה פעמים, אך הוא לא הסכים לספר לי.
יום אחד נודע לי כי נכדו של רבי דוד מתחתן באולמי תמיר. באתי להשתתף בשמחה, התייצבתי לצידו בשולחן ה'מזרח', ובקשתי ממנו שוב: "כעת זה זמן שמחה. אולי תסכימו עכשיו לספר לי את הסיפור שהיה לכם עם מרן ה'חזון איש'? אך הוא סירב שוב ושוב למרות הפצרותיי. לבסוף, הבטחתי לו שלא אגלה את הסיפור לאיש כל עוד הוא חי, והוא הסכים. כיום, אחרי פטירתו, אני חושב שכבר ניתן לספר זאת לראשונה.
וכך היה המעשה, רבי דוד התכונן לשינה במיטתו במעונו של מרן ה'חזון איש'. מרן ה'חזון איש' עצמו ישב בחדרו ולמד. לפתע הוא קם וקרא לרבי דוד: "דוד! התרצה לראות רוח הקודש?" בתחילה נדהמתי מעצם השאלה, הרי זה לא הנוסח שמרן ה'חזון איש' רגיל בו, אך כמובן שנעניתי בחיוב, והורה לי מרן ה'חזון איש' לבוא אחריו לבית מדרשו שהיה בביתו.
"הוא התיישב ללמוד", תיאר לי רבי דוד, "ופתאום אני רואה אור בוהק, כמו ברק, אור שלא ראיתי מימי… לא ידעתי איפה אני נמצא. מרן ה'חזון איש' נעמד, ופטר אותי בתנועת יד הייתי המום, אך כך היה: דבר מופלא שראיתי במו עיני".
שאלתי את רבי דוד: "מרן ה'חזון איש' הוסיף להסביר לכם מילה על פשר המחזה שהראה לכם? ומה רוצה לומר בזה?".
"לא!" , השיב רבי דוד , "אפילו לא מילה אחת! זה מה שראיתי ותו לא מידי!"
בסיום השיחה, שוב הזהיר אותי רבי דוד לא לגלות זאת לאיש כל זמן שהוא עודנו בחיים, וגם עתה לאחר פטירתו אני מספר את המעשה בלי לפרט את שם משפחתו מפני רצונו.
(מתוך מוסף שבת קודש יתד פרשת נח תשע"ט)