רבי גד'ל ביצע את מלאכת הנקיון מדי בוקר, ואילו ליהודי הנכבד סיפר כי בבית הכנסת, מבקשים לקבלו כרב ומורה הוראה, אם רק ייעתר לבקשה… והלה 'נעתר'. הוא הגיע לבית הכנסת, התנהג כרב והתפאר בתפקידו. את המשכורת שקיבל רבי גד'ל מהקהילה עבור עבודות הנקיון, העביר אל האיש ההוא…

"עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה" (ל"ב, ל"ג)

"וישלח יעקב" – יש בה מצות לא תעשה אחת, והיא אזהרת גיד הנשה, שנאמר (בראשית ל"ב, ל"ג): "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". ופסוק זה לא נאמר על דרך סיפור, כלומר שהתורה מספרת לנו שמפני שאירע דבר זה באב, נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא אזהרת השם יתברך שלא יאכלוהו.

'משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות, מיד העמים ומיד בני עשיו – שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה, על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם.

ורמז זה הוא, לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם, הוא וזרעו, ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב, שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח, וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו.

(ספר החינוך)

קיום הלאו של גיד הנשה מזכיר לנו אפוא, גם בשיאן של הצרות, וגם כאשר תוקפים אותנו יסורים איומים מבית ומבחוץ, רח"ל, שהפורענויות והמועקות הללו לא יצליחו בשום אופן להשכיח את שמנו מן העולם, וכל נסיונותיהן של אומות העולם להכרית את עם ישראל – לא יעלו יפה!

דבר נוסף, מעודד עד מאד, אנחנו לומדים מ'גיד הנשה', והוא, שהצרות לא תמשכנה לעולם ועד, בסופו של דבר, 'יבוא להם גואל, ויגאלם מיד צר'.

'החינוך' מבטיח שאם נזכור תמיד את שני הדברים הללו, ונדע שהעם היהודי לא ייכרת מן העולם, וגם שבבוא עת הגאולה יהיה סוף לכל הבעיות והמצוקות, הפגעים והאסונות – נוכל תמיד להיות חזקים, ולהתמיד באמונתנו ובצדקתנו לעולם.

שהרי כך טבעו של אדם, שכאשר הוא יודע שהסבל שעובר עליו, ואפילו שמדובר בתקופה ארוכה, לא ימשך לעולם, הוא נאזר בעוז ובתעצומות-נפש, ויש בידו את הכוח להתגבר על כל המצוקות.

'החינוך' ממשיך וכותב, שזו היתה מטרתו של המלאך שנלחם עם יעקב אבינו, הלא הוא שרו של עשיו, שביקש לעקרו ליעקב מן העולם, ולא יכול לו, ואז ציער אותו בנגיעת הירך.

וזה גם מה שקורה כיום, כאשר זרע עשיו גורם צער לזרע יעקב! אבל לבסוף – מבטיח בעל 'החינוך' – תהיה לעמ"י ישועה מהגויים, כמו שראינו אצל יעקב, שזרחה לו השמש כדי לרפא אותו ואז נושע מן הצער, 'כן יזרח לנו השמש של משיח, וירפאנו מצערנו', וכו'.

אל מול עמוד התליה

צאו וראו שזו היתה תקוות-האור של יהודים בכל הדורות. בכל מסע-היסורים ודרך-התלאות, החל משני החורבנות, דרך שנות האינקוויזיציה, הפוגרומים האיומים, מסעי הצלב, ההרג והזוועה, תקופת השואה וכל מה שעבר עלינו עד הלום – המשפט שלא מש מפיו של אף יהודי, היה: 'עוד מעט יבוא משיח, ויאמר לצרותינו די'.

איזו מנוחת-נפש ורעננות היתה בלב כל אשר ישראל יכונה, למרות היותו נתון בלחץ איום של נגישות ורדיפות; כמה טיפין של אושר ושלווה, זכות-מוחין וצלילות-דעת שאב כל יהודי בקומו השכם, ברון יחד כוכבי בוקר, לעבוד את בוראו ולשפוך לפניו צקון-לחשו.

ובשובו בערב אל מעונו, והעוני שרר בכל פינה, הטף שאלו ללחם ומושיע אין, במקום לתנות על מר גורלו – לבשו פניו ארשת של שמחת-אמת, ובהצדיקו עליו דין שמים פנה לתלמודו ושכח בין רגע את כל יסוריו ותלאותיו.

כל עמי הארץ ראו שאנחנו נסמכים על תקוות-העתיד, המציידת אותנו בכוח-סבל בל-יתואר. בסתר-לבם בערה בהם אש של קנאה.

היאך החזקנו מעמד כצור-איתן למרות כל הצרות אשר רדפונו? משום שהאמנו שיבוא יום, והוא אינו רחוק, והכל יהיה מאחורינו. ואז נדע בבירור שהכל היה לטובתנו. הבטנו ברחמים מרובים על אלה ששנו ופירשו, ולא נותר בקרבם זיק של אמונה.

גם רבי הטבחים עמדו פעורי פה, כשעמדנו בבת-צחוק נלבבה אל מול עמוד התליה, כלועגים לתליינים בבוז: "וכי יראים אנו מכם?! הרי את נשמותינו לא תוכלו ליטול! אתם תישארו השפלים והנבזים, ואת ייחודנו כבנים למקום לא תצליחו לגזול מעמנו"!

כך היו נראים בני אברהם יצחק ויעקב במשך כל שנות גלותם. וכל-כך למה? בגלל האמונה ש'יבוא להם גואל, ויגאלם מיד צר', כדברי 'החינוך'. ואת האמונה הזו, אמונת-התום, הטביעו אבותינו גם בנו.

'אין לי כבר שם יהודי'!

זו גם היתה הסיבה שהיהודים בשואה יכלו להגיע לשיאים של שליטה עצמית, גם בזמנים שאנשים אחרים איבדו את כל ישותם וחושיהם, והסירו את צלם האדם שבהם. החוסן האישי הזה נבע בעיקר מתוך האמונה המובעת בדברי 'החינוך', שיבוא יום והשי"ת יפדם מכל צרותיהם.

כזה היה, כידוע רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, שכיהן כמשגיח בישיבת 'חידושי הרי"ם' של חסידי גור, ועבר את כל אימי השואה. עמל רב השקיע כדי להחדיר אמונה בלב כל היהודים שהיו יחד איתו בשבעת מדורי הגיהנום. נטעי האמונה שזרע בימים הקשים ההם, הנביטו פרי כעבור זמן.

בשבועות הראשונים שלאחר המלחמה, פגש ביהודי, שכנו מהעיר לודז'. קראו רבי גד'ל בשמו, אך הזדעזע לשמוע את הלה טוען לעומתו "אין לי כבר שם יהודי, מעתה אימצתי לי שם נכרי…"

רבי גד'ל גער בו, וזעזעו: "אמור נא לי, ממי למדת להתכחש לעברך ולמוחקו, שמא מהגרמנים ימ"ש? מה לך מוחק את שמך היהודי"?

החל היהודי לבכות בכי תמרורים: "מה אתה רוצה? את הכל הם לקחו ממני, את משפחתי וידידיי, ואין אני מבין על מה ולמה…" אך רבי גד'ל אינו מרפה, משיב לו בתקיפות: "וכיצד פועל רדיו, הינך מבין?!… ומדוע אפוא אתה מאזין לו מבלי להבין…"

בכך נסתיימה השיחה. דרכיהם נפרדו ושוב לא התראו.

כעבור מספר שנים, ורבי גד'ל מהלך ברחובות תל-אביב, והנה עוצר לידו חרדי, שנראה כירא-שמים מיוחד במינו. האיש רכב על תלת-אופן ומציע לו 'טרמפ' ב'סירה'.

המבוגרים עדיין זוכרים, מן-הסתם, את האופנוע הזה, שהיה מצויד בשלושה גלגלים, ולצד הכסא שעליו ישב הנהג היה מושב נוסף, בצורה של סירה, בה היה ניתן להסיע עוד אדם.

רבי גד'ל סירב. "אינני יודע מה זו ה'סירה' הזו…" אמר.

והיהודי החרדי השיב לו בנימת-צחוק: "ואיך עובד רדיו אתה כן מבין?…" רק אז הכירו רבי גד'ל, ונוכח שהדברים שהשמיע באוזניו לאחר השואה, עשו את שלהם.

ביקש להוריד את המאוורר

ואם הזכרנו את שמו של אותו צדיק, רבי גד'ל, נספר כמה היה נזהר ומתחשב עד להפליא בכבודו של הזולת. פעמים נמנע מלהתעסק בעניין מסוים, מחשש לחלישות-דעתו של מאן-דהו. נהג להשתתף בשמחת כל מי שהזמינו, אפילו בשנותיו האחרונות, כשהדבר עלה לו ביגיעה רבה, כדי שבעל השמחה לא יחשוב שהשמחה שלו אינה חשובה בעיניו.

גם בשכבו בבית החולים, ביקש מתלמידיו שלא ייכנסו לחדרו שניים ביחד, מאחר ובצדו השני של החדר שוכב חולה לא-דתי שאין לו משפחה ואף אחד אינו מגיע לבקרו, ובראותו את המבקרים הרבים שבאים אל רבי גד'ל, הוא עלול להצטער.

לשיאים בלתי-נודעים במידת שליטתו העצמית, הגיע רבי גד'ל בעת השואה האיומה, כאשר לא איבד את צלמו לרגע, והשמחה היתה נראית על פניו תמיד. ולא את עצמו בלבד שימח, אלא את כל סביבתו, ידידיו  וקרוביו. לא ייאמנו התחבולות והשיטות בהן נקט, כדי להרנין לב אנשים.

כך למשל סיפר אחד הפליטים, שנסע כבחור צעיר עם רבי גד'ל ברכבת המוות, שהובילה אותם ואלפי יהודים נוספים, לבוכנוולד. כאשר נתברר להם להיכן הגיעו, התעטפו רבים מהם בקדרות ודכדוך, והיאוש נמסך בעצמותיהם.

לפתע, כך מספר האיש, פונה אליו רבי גד'ל בקולו הנעים, ואומר לו בקול רם: "יודע אני, בחור, על מה אתה חושב ברגעים אלה! אתה חושב על אולם-שמחות וכלי-זמר מיטיבי-נגן…"

חשבתי, ממשיך האיש, שדעתו של רבי גד'ל השתבשה. אך הוא בשלו: "הרי כולנו יודעים שהנה-הנה המלחמה מסתיימת, ואתה, בחור צעיר, מבקש בודאי להקים בית בישראל, ומחשבותיך עוסקות בכלי-זמר שייטיבו לשמחכם.

"ובכן, שמע נא – אל תדאג; לבטח יישארו מן התופת כמה אנשים היודעים לאפות, והם יכינו לך 'בולקעס' ועוגות טעימות… ואני מבטיחך שהשי"ת יוציא מכאן גם כמה מנגנים שייטיבו לשיר, והם ישמחוך בחתונה. ומה היא אפוא הדאגה?!…"

כיצד ניתן להגיע לשליטה עצמית נוראה שכזו, ולבטחון כל-כך מוחלט בהשם יתברך, אלמלא דברי 'החינוך' הנ"ל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים, יהיו בטוחים שלא יאבדו'?!—

לעבוד בעבודות-נקיון עבור הזולת

רק אדם המכיר כך את בוראו ונשען עליו בכל ליבו, יכול להעסיק תדיר את מוחו בשאלה כיצד לתמוך ביד יהודי.

מעשה שהיה, בהיותו בצרפת, ביהודי נכבד, שרבי גד'ל הכירו כעדין-נפש, והלה חסר-פרנסה היה, ובעדינותו לא היה נעים לו להודיע זאת לאחרים. לימים נודע לרבי גד'ל שבבית כנסת בפאתי העיר פריז מחפשים 'איש נקיון'. הלך והציע את האיש ההוא לתפקיד… בבית הכנסת הפריזאי קיבלו את מועמדותו בשמחה. ועכשיו תשמעו מה עשה הצדיק הזה.

רבי גד'ל, עם כל אישיותו הנכבדה, ביצע את מלאכת הנקיון, מידי אשמורת הבוקר, ואילו ליהודי הנכבד בא וסיפר כי בבית הכנסת הנ"ל מבקשים לקבלו כרב ומורה הוראה, אם רק ייעתר לבקשה…

והלה 'נעתר'. הוא הגיע לבית הכנסת, התנהג כרב והתפאר בתפקידו. את המשכורת שקיבל רבי גד'ל מהקהילה עבור עבודות הנקיון, העביר אל האיש ההוא, כשרבי גד'ל עצמו מקפיד להגיע מידי בוקר בבוקרו, ו…לנקות את בית הכנסת.

פעם אחת, סיפר רבי גד'ל בחיוכו הנלבב, כמעט וארעה תקלה. הגבאי של ביהכ"נ רצה לשנות את ימי הנקיון, ופנה אל ה'רב' ההוא, שהיה רשום אצל הגבאים כעובד הנקיון, על-מנת לעדכנו בסדרים החדשים…

בחסדי שמים, ה'רב' לא הבין צרפתית, והגבאי לא דיבר אידיש, ורבי גד'ל נקרא 'לתווך' שוב בין הצדדים. נורא-ואיום לחשוב לאלו דרגות מסוגל יהודי להגיע!

בגלל המשכורת של אדם זר

הבאנו את כל הפרטים הנ"ל כדי להמחיש לכולנו, לכל אחד ואחד מאתנו, ממה עוצבה נשמתנו, ועד היכן היא מסוגלת להגיע! לדאוג בצורה כזו ליהודי, שאפילו לא הכרת אותו לפני-כן, לא ידעת מי הוא, ולקום מידי יום באשמורת הבוקר, ולבצע עבודות נקיון, שהן-עצמן ביזוי לא קל, ועוד בבית כנסת, וכל זאת למה?-

לא בגלל המשכורת שלך, אלא בגלל המשכורת של אדם זר! מבהיל!

ומתי מגיע רבי גד'ל לדרגות שכאלו? – בתקופה שחיות-האדם הנאציות ימ"ש הוכיחו לאן מסוגל אדם להגיע, אם הוא אינו עובד על מידותיו!!!

עצם ההאזנה לסיפור מופלא שכזה, והפנמתו, אל תוככי ליבנו, יש בה הרבה מן התועלת. 'עד שתזרח לנו שמשו של משיח, ותרפאנו מצערנו', כפי שמבטיח ה'חינוך'.

(מתוך הספר הנפלא 'מצוות בשמחה' – בעריכת הרב משה מיכאל צורן)