"אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (מ"ה, כ"ד)
ולפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג… אתה ספרת לשון הרע כליו וגרמת לנו לשנאותו (רש"י)
ה'גמד' שהפך לסופר של ה'חזון-איש'
רבים הכירו בבני-ברק יהודי יקר בשם רבי ברוך, שנולד לא עלינו גמד. באופן תמידי הוא עטה בגדים רבניים חשובים, חבש מגבעת רבנית מכובדת והיה שעון על מקל שראשו מצופה בכסף טהור. מקומו הקבוע היה בכותל המזרח של כולל 'חזון-איש' סמוך למקום מושבו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, והילדים רחשו לו כבוד יוצא דופן.
בהזדמנות מסויימת שמעתי מאבי מורי שליט"א כיצד התגלגלו הדברים שהלה זכה לקרבה כה מעניינת, להערכה והוקרה מה'חזון איש':
בצעירותו היו הילדים מרבים להציק לו הודות למראהו השונה, ובשל כך הועמק עוד יותר מצבו הנפשי שהיה ירוד גם כך. הוריו עמדו מן הצד וראו בעינים כלות כיצד בנם נכלם ברבים על לא עול בכפו.
כאבם נודע ל'חזון איש', והציע להורים לנסות ללמדו אומנות כתיבת סת"ם, כדי שיוכל להגיה ולתקן, ואולי אף לכתוב מעט סת"ם. רבי ברוך אכן היה בעל כשרון והצליח תוך תקופה קצרה לרכוש ידע רב בתחום.
באותה הזדמנות הציע ה'חזון-איש' להלבישו במגבעת רבנית וחליפה מכובדת ולהצמיד לו מקל מכסף כדי להקנות לו מעמד נכבד. מאז הוענק לו התואר "הסופר של החזון איש". בביתו של ה'חזון-איש' הועמד סמוך אליו סטנדר מיוחד נמוך קומה שיתאימו למידותיו, וכך עד סוף ימיו של 'חזון איש' ישב רבי ברוך בעת התפילה סמוך אליו מבלי שאיש יעז לפגוע בו או להציק לו.
מאז השתנה מצב רוחו לטובה באופן פלאי. הוא היה הולך ברחוב בקומה זקופה, והילדים העניקו לו תוארי כבוד: "הנה הסופר של החזון איש!"… "הנה האיש שיושב ב'מזרח' סמוך לחזון איש!"… גם לאחר פטירת ה'חזון איש' נקבע מקומו בכותל המזרח של הכולל עד פטירתו.
פעולה זו הצליחה לנטוע בו תחושה נפלאה שהוא בעל מעמד נכבד בעמיו למרות מראהו החיצוני. בפטירתו אף הותיר אחריו צוואה מפורטת מי יזכה בספרים ובחפצים האישיים שלו, כמנהגם של בעלי בתים חשובים…
אם נתבונן בכך נבחין שהנהגת ה'חזון איש' במעשה זה לא היתה רק התחסדות והטבה גרידא עם האיש ועם בני משפחתו, אלא גרם בכך לבנות לו אישיות חדשה, לרומם את רוחו, לשנות את כל המעמד שלו מן הקצה אל הקצה.
"להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"!
"אתה עונה טוב יותר ממני!…"
מקרה מאלף אירע לי לפני כשלושים שנה עם אחד מגדולי מרביצי התורה, הגאון רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, כשנפגשתי עימו באקראי בתחנה ברחוב סורוצקין בירושלים, כשהוא ממתין לבוא האוטובוס.
רבי שמחה זיסל היה אז במעלה גיל הגבורות, כשהוא נושא בעברו עשרות שנות הרבצת תורה. לתדהמתי הוא עמד שם יחידי בתחנה כשוה בין שוים, ללא גינוני כבוד, ללא גבאים, ללא נהג צמוד, כפי שהיה ראוי ומצופה לאדם בגילו ובמעמדו. ובפשטנותו האופיינית קיבלני בחיוך לבבי ובסבר פנים יפות במיוחד.
הרהבתי עוז להתקרב אליו, וביקשתי את רשותו להרצות בפניו חידוש כל שהוא. רבי שמחה זיסל נענה ברצון: "אדרבה"! – אמר בחיוך. התחלתי עם קושיא של ה'קובץ שיעורים' במסכת בבא בתרא בענין ניחותא של כלאים, והעלתי הצעה לישבה באמצעות דקדוק לשון הרשב"א במקום. רבי שמחה זיסל הקשיב כל העת בדריכות, ונהרה נשפכה על פניו לשמע הדברים.
בסיום דברי, הגיב רבי שמחה זיסל שבשיעוריו בישיבה הוא כבר עמד על קושיא זו, והצליח בסייעתא דשמיא ליישבה בשני אופנים שונים. אולם הוסיף בהתפעלות: "התירוץ שלך עולה בטיבו על שני התירוצים שתירצתי בזמנו…"
הסכמה בנוסח כה מחמיא ומפרגן היתה בשבילי הפתעה נעימה, וגרמה לי קורת רוח מרובה. לא פיללתי שראש ישיבת חברון כה יהנה מן הדברים, ואכן רחב ליבי.
…הלכתי לצידו של הגאון רבי דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, ושוחחתי עימו אודותיו. בין הדברים ציין רבי דוד דוגמאות אחדות ממידותיו הנאצלות:
"הראש ישיבה היה כה מיוחד במדות טובות. היתה לו הנהגה מופלאה לפרגן לכל בן תורה או צורבא מרבנן שבא לשוחח עמו בלימוד או להשמיע בפניו מחידושיו. הוא היה אומר לאיש שיחו כך: "הנך מתרץ כל כך נפלא! הרבה יותר טוב מהתירוצים שאמרתי!". או שאמר: "הינך מנסח את השאלה בצורה כה בהירה וחדה – טוב יותר מהאופן בו אני ניסחתי אותה…".
כששמעתי זאת מפיו הבנתי למפרע שהמחמאה שזכיתי בזמנו מרבי שמחה זיסל היתה דבר שבשגרה, והיא הגיעה במטרה להעניק לי תחושה טובה ולא מעבר לכך. כך היתה דרכו והנהגתו התמידית של רבי שמחה זיסל, לנטוע בכל בן תורה הרגשה עילאית של חשיבות ורוממות מיוחדת, ולהראות לו עד כמה דבריו מתיישבים על הלב, וטעם וחכמה מונחת בהם.
ואכן העידו תלמידיו ומקורביו של רבי שמחה זיסל במרוצת עשרות השנים שעדיין חקוקים בליבם ובזכרונם אותם מילות הערכה ועידוד שהפגין כלפיהם, כל אימת שהשמיעו בפניו דבר חידוש משלהם. כיצד השתדל להראות לכל אחד כאילו מדובר בחידוש כה מיוחד שהבהיר לו באחת, לראשונה בחייו, את כל הסוגיא הנלמדת. כמה מהם אף העידו שהדברים הללו נסכו בהם עוז וכח להמשיך בשקידה ועליה בתורה, ואת כל חייהם הרוחנים הם חבים לו משום כך.
האיזכור במחברת שהצילה בן תורה מאבדון רוחני
סיפור עצום ונפלא נודע לי באקראי לפני שנים אחדות, והוא הדהים אותי עד מאוד. בהזדמנות מסווימת כשסיפרתי זאת לידיד נעורי מישיבת פוניבז', להבדיל בין חיים לחיים, הגאון רבי משה גפן זצ"ל, הוא נחרד לשומעם. הוא הגיב שמוכרחים לפרסם זאת ברבים, כדי ללמד מה כוחה של מילה אחת לפעול ולעולל:
לפני שנים אחדות ישבתי באולם שמחות בבני-ברק, לפתע נכנס לאולם אדם שהיה נראה בסביבות הגיל שלי, בלתי מוכר לי, וניגש אלי בהתרגשות, חיבק אותי ונישק אותי על לחיי לעין כל. חשתי אז תחושה מאוד לא נעימה לקבל כך נשיקה לפני כולם מאדם בלתי מוכר.
– "הזכירו לי מי אתם?" – שאלתי בעדינות.
– "קוראים לכם כך וכך", לא?!" – שאל.
– "נכון", השבתי.
– "ולמדתם בישיבת פוניבז' בעבר?" – הוסיף לשאול.
– "כן! כן!" –
– "שמא זוכרים אתם בשיעור שלכם בחור בשם פלוני"?
בבת אחת הוא הצליח להחזיר אותי בזכרוני שלושים שנה אחורנית. אותו בחור שהזכיר אכן למד בשיעור שלי, והיה נחשב לבחור שקט ועדין, נעים ונינוח במיוחד. בני הישיבה אהבו מאוד ללמוד אתו, והיה לו מעמד חשוב בשיעור. תמיד הצליח לקבוע חברותות טובות בסדרי הלימוד. אך ביום בהיר בעיצומו של זמן חורף שיעור ג', הוא עזב את הישיבה במפתיע. בזמנו הדבר עורר פליאה רבה, אך מאז לא ידענו דבר אודותיו, וזכרונו נשמט מזכרוני.
"ובכן, אני הוא אותו בחור" – אמר האיש בחיוך מבוייש.
התרגשתי להיפגש עימו פנים מול פנים לאחר עשרות שנות נתק, וקיבלתי אותו בחום ובלבביות. המשכתי להתעניין אודות הקורה עימו היום ובאיזה תחום הוא עוסק? הוא השיבני שברוך ה' הוא בעל משפחה ברוכה, ועיסוקו הוא בתחום ההנדסה ותכנות מחשבים כבר קרוב לעשרים שנה, ועושה חיל בעבודתו.
ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו מדוע הוא עזב בזמנו את הישיבה ביום בהיר בעוד היה נראה לכולנו שהוא מצליח מאוד בישיבה?
הוא פתח בפני את סגור ליבו וסיפר מה אירע עימו אז, בימי שבתו בישיבה:
"הבה ואגלה לך סוד, אכן למדתי תקופה בישיבה, אך אותם השנתיים וחצי היו עבורי הצגה אחת גדולה. הכישרון שלי היא בדרגה די נמוכה, ויחד עם זאת הרמה הלימודית שלי. כשבני הישיבה עסקו בפלפול והעמדת שיטות הראשונים והאחרונים, אני בקושי הבנתי את פשט דברי הגמרא… –
"אולם היה לי לכל הפחות שכל לשתוק, שכן רציתי ללמוד בישיבה חשובה, והיות שידעו שאני שתקן לא ציפו ממני שאראה את ידיעותיי ורמת הבנתי. כך התקיימו בי דברי שלמה המלך: "גם אוויל מחריש חכם יחשב" (משלי יז, כח), והצלחתי איך שהוא להשתלב כאחד הבחורים המצליחים בשיעור, מבחינת חברותות טובות ומעמד, גם מבלי שקיבלתי טעם אמיתי בלימוד. –
"עד שהגיע אותו היום, באמצע זמן חורף של שיעור ג', הרגשתי שאיני מסוגל עוד להמשיך לעבוד על כולם. היתה בי תחושה של בזבוז זמן, שאני מעביר את זמני לריק ולהבל מבלי לקבל שום תועלת אמיתית מהלימוד בישיבה. התייעצתי עם מי שסמכתי עליו, וקיבלתי החלטה לעזוב את הישיבה".
"אך עדיין לא זכיתי להבין על מה מגיעה לי הנשיקה?" – שאלתי.
והוא השיבני תשובה מפעימה:
"בסביבות חמש שנים לאחר נישואיי פגשתי בך פעם ברחוב, ושוחחנו בידידות מבלי להיכנס לפרטים בנוגע למה שעבר עלי בשנים האחרונות. בין הדברים אמרת לי בחיוך שבמחברות שלך על מסכת בבא מציעא מוזכר השם שלי, כמי ששאל בזמנו שאלה נפלאה את ראש הישיבה רבי שמואל רוזובסקי…".
הוא אכן הזכיר לי את המעמד ההוא, בו השמיע את שאלתו לפני רבי שמואל. היה זה לאחר השיעור, כאשר רבי שמואל עמד מוקף בעשרות בחורים כגורן עגולה, שבאו לשוחח עימו בלימוד, וביניהם עמד אותו בחור. כששאל הלה את שאלתו, הביע רבי שמואל הנאה וקורת רוח מיוחדת, ואף הגדיר את השאלה באופן בהיר מלוטש ומבריק, ואני לתומי כתבתי אותה בשעת מעשה במחברת. אגב, כך הצליח רבי שמואל לרומם את הבחורים לפסגות, ולנסוך בהם עידוד לשאול טוב יותר, ולנסח גם דברים מורכבים ומעמיקים בבהירות ובחדות.
"לאחר המפגש בינינו", המשיך הלה לספר לי את סיפורו, "באתי הביתה ופרצתי בבכי. חשבתי לעצמי: 'האינך מתבייש שלא לפתוח ספר במשך כל היום? והרי אתה מוזכר בשיעורי רבי שמואל?…" המחשבה הזאת רדפה אחרי שעה ארוכה, ניקרה במוחי ולא הרפתה.
"קמתי ועשיתי מעשה. עוד באותו ערב נכנסתי לחנות הספרים הסמוכה לביתי ורכשתי גמרא חדשה מסכת 'בבא מציעא', ויחד עם זאת את הספר "שיעורי רבי שמואל" על מסכת זו, חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד את המסכת דף אחרי דף. אמנם לא עזבתי את עבודתי, אולם מאז קיבלתי על עצמי שכשאני שב בערב אני יושב ולומד לפחות דף גמרא, מתובל בעומק סברותיו של רבי שמואל… ובלילות ובמוצאי שבתות שעיתותי יותר פנויות בידי אקדיש כל רגע פנוי ללימוד התורה.
"העונג הגדול מכל מילה של רבי שמואל הקנו לי טעם אמיתי בלימוד, ומאז שילדי היו קטנטנים הם ראו אותי יושב ולומד בכל רגע פנוי, וממני למדו גם כן לעשות כך, ובזכות כך זכיתי לבנים תלמידי חכמים, בחורי חמד לומדי ישיבות קדושות. הכל אודות לאותו פרגון שהשמעת באוזני באקראי באותה הפגישה, כדי להיטיב עם רוחי…".
"בגלל זה הענקתי לך את הנשיקה"! – הפטיר.
ראו מה מילה אחת במקומה יכולה לחולל! מדהים!
שמעתי מהגאון רבי מאיר קסלר שליט"א, רבה של מודיעין-עילית, ששמע מיהודי תושב מנצ'סטר דבר נפלא, שפעם התלווה אל רבו הגה"צ רבי יהודה סגל זצ"ל, מי שכונה בהערצה כ"החפץ חיים ממנצ'סטר", בעת מסעו לוינה.
במהלך הביקור גילה הרב סגל את רצונו מספר פעמים כי הוא מעוניין להשתטח על קברו של הגה"ק רבי ישראל מטושרטקוב זצ"ל הטמון במקום. רבי ישראל התפרסם בכל רחבי וינה ופולין כאחד מגדולי ומנהיגי הדור, בעל מח מבריק ואישיות מלכותית קורנת ונאצלת במיוחד. מבין חשובי תלמידיו וחסידיו נודע בעיקר מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, ראש הישיבה ורבה של לובלין, שלא עשה דבר קטן כגדול מבלי ליטול בתחילה עצה מרבו.
מלווהו התפלא מדוע הוא כה חפץ לבקר דוקא בציונו של הרבי מטשורטקוב? המבלי אין עוד גדולי עולם הטמונים בוינה – הלוא ציונם של המהרש"א, המהרש"ל, ועוד ענקי עולם טמונים באוסטריה שבוינה?
כשנשאל הרב סגל על כך הסביר שבעבר קרא סיפור מדהים על הרבי מטושרטקוב שמאוד הלהיב אותו, ובשל כך רוצה הוא להשתטח דוקא על ציונו.
מעשה שהיה כך היה:
בשעתו ישבו גדולי הרבנים והאדמו"רים לדון בענייני השעה שעמדו על הפרק, ובראשם הרבי מטשורטקוב. לפתע התקרבה אל המקום אשה נוכריה ומבלי שימת לב התיישבה סמוך אליהם. אך טבעית היתה תגובתם הספונטאנית של מרבית הרבנים להתנער ולהתרחק מהמקום בזריזות.
אולם היחיד שנשאר לשבת במקומו למשך כמה דקות נוספות מבלי ללכת, היה הרבי מטשורטקוב, וזאת כדי שלא תכלם חלילה אותה נוכריה ברבים בלי כל סיבה, ותשים לב לכך שבגללה כל הרבנים ברחו מן המקום.
רק כעבור כמה דקות אמר בקול רם ובשפת המקום, כמי שמדבר אל עצמו, כדי שתשמע: "אוי! השעה כבר מאוחרת… אני מוכרח כבר ללכת".
"העובדה הזאת", הטעים הרב סגל באוזני מלווהו, "הפעימה אותי עד מאוד. כמה מפליא לשמוע על רבי כה גדול שאלפי חסידים כרוכים אחריו וסרים למרותו, לא חס על כבודו ועל מעמדו, ואין לו בעולמו לחשוב רק על כבודה של נוכריה שבאה והתיישבה בתחומו… משום כך רצוני להשתטח על קברו".
כמה חכמה ואצילות מונחים בסיפור נפלא זה!
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא' פרשת וישב)