רבינו עצר את השיעור והרהר לרגע ביישוב הדעת, ואז אמר ברגש: "מה כבר הבחור הזה רוצה? בסך הכל הוא רוצה שאתן לו את ידי, והוא אומר שזה מקל עליו, אז למה לא? למה לא נכניס אותו?"

משכיל אל דל

פעם אחת בעת השיעור במוצש״ק, החדר ומבואותיו היו מלאים עד אפס מקום, ובתוך כדי כך נשמעו דפיקות על דלת הבית. זה היה דבר שבשיגרה, ורבינו אף פעם לא התייחס לזה באמצע השיעור.

אך הפעם פנה רבינו לפתע אל נכדו הממונה על הבית, ושאל מיהו הדופק. והוברר כי זהו בחור אומלל הלוקה בנפשו רח״ל, שמפעם לפעם מבקש להכנס לרבינו וללחוץ ידו.

הנכד כמובן לא הכניסו, הן כדי למנוע את הטרדת רבינו והן מפני שזה באמצע השיעור. אולם רבינו עצר עצמו וחשב בישוב הדעת, ואז אמר ברגש: "מה הוא כבר רוצה? בסך הכל רוצה שאתן לו ידי, והוא אומר שזה מקל עליו, אז למה לא? למה לא נכניסו?"

וכך הוה, פתחו לו, ונכנס לחדר, וניגש לרבינו ולחץ ידו זמן מה, ויצא עם מרגוע מה לנפשו. והיה מדהים איך רבינו קלט מעצמו מיהו הדופק, ואיך שקל בישוב הדעת הפסד כנגד שכר.

אל ישנה בין הבנים

פעם ראיתי לרבינו בשמחת נישואי אחד מצאצאיו, השעה היתה מאוחרת בלילה והציבור לא היה גדול, ומפעם לפעם ניגשו אורחים לברכו, ובהם נכבדים יותר ונכבדים פחות, ואת כולם קיבל רבינו באותו יחס ומבע פנים בלי חילוק כלל. ואין הדבר פשוט כלל, שהרי אדם נכבד ומקורב קשה להימנע מלתת לו היחס הראוי לו.

אמנם, היה שם אדם אחד מוגבל המוכר לכל, וכשהוא ניגש לומר מז"ט – בבת אחת נשפך חיוך רחב על פני רבינו והוא הפגין כלפיו שמחה וכבוד [והטעם פשוט, שעל איש זה אף אחד לא ישאל למה הוא כן ואני לא]…

כיוצא בזה ראיתי פעם בשבת חוה"מ אחר מנחה, כאשר רבים באו להקביל את פני רבינו ברגל, והנה אחד מגדולי ראשי הישיבות ניגש עם בני משפחתו ונכדו הילד, וסיפר לפני רבינו שהילד זכה לסיים לימוד גדול מסוים (לא זכור לי על מה היה הסיום), והיה ברור כי הם מצפים שרה"י יגיד לילד איזו מילה טובה לעידוד.

אולם רבינו לא התייחס לזה כלל ורק בירך ברכת המועד, על אף אי הנעימות שהורגשה באויר. וכנראה טעמו היה כנ"ל, שבשעה שרבים עוברים אין לתת יחס מיוחד לאחד על פני אחרים. וכי למה יפסיד ילד אחר שסבא שלו אינו ראש ישיבה?…

העשירות של רבינו

במוצש"ק בא תשע"ג זכינו לשמוע מרבינו דבר נפלא, איך אכן הוא העשיר הגדול בתבל – גם כאשר מדובר על עושר בממון. היה זה כאשר עסקו בשיעור בדברי הנפה״ח ש״ד פט״ז דתורה מביאה לעשירות, הביא רבינו שהקה״י אמר על עצמו שהנה כתוב (רמ״א יור״ד סי' רס״ה) שסנדקאות מביא לעשירות, והרי הוא שימש הרבה מאוד בסנדקאות ואיה עשירותו? ואמר הסטייפלר שאצלו התקיים העושר בספרים, שזכה לחבר כל כך הרבה ספרים.

והעירו לרבינו שגם הוא על עצמו יכול לתרץ לומר כן, והשיב אה״נ. אח״כ אמר: "לי יש עוד תשובה. הנה מהו בעצם עשיר, שיש לו הון רב לכל צורך ורצון שרק יעלה על לבו, ואני חוץ מחשבון חשמל ומים ועוד כמה גרושים איני נצרך [וזה יש לי], וא״כ מה בינינו?"

כשלא מכינים לא מדברים

סיפר לי אדם שהיה מנהל תלמוד תורה של החינוך העצמאי באחת מערי השדה: הייתי רגיל להביא תלמידים מפעם לפעם לבני ברק להיבחן אצל גדולי ישראל, רציתי שהילדים יקבלו מושגים. היתה פעם שסיימנו ללמוד הלכות שבת והחלטנו לערוך מסיבה וחלוקת פרסים באולם בב"ב ולהזמין לשם מגדו"י.

נכנסתי לרבינו להזמינו, ובתחילה סירב. מקורבו הרב יצחק לוינשטין זצ"ל בא לעזרתי ואמר לרה"י: אלו ילדים שלא זוכים לראות כבוד התורה. טיעון זה תפס מקום אצל רבינו ובסוף נתן את הסכמתו.

בעת המעמד לאחר שהגיע רבינו והתיישב והציבור נרגע והתיישבו במקומותיהם, ניגשתי לרבינו ואמרתי: נבקש מראש הישיבה כמה מילים לכבוד המעמד. אבל רבינו סימן בידו לשלילה. אני קיבלתי מיד את תשובתו, אבל אחד האורחים הנכבדים שהיה שם ניגש לבקש שוב. רבינו השיב שוב בשלילה, והלה המשיך לבקש. אז קם רבינו ויצא מהמקום.

הרגשתי לא טוב. ראשית, כי יצא שרבינו כמעט ולא שהה במסיבה, אבל בעיקר חששתי שיש לרבינו קפידא, ומיד למחרת התקשרתי לר"י לוינשטיין ובקשתיו להתנצל ולבקש מחילה בשמי.

כעבור עשרה רגעים הוא התקשר חזרה ואמר בשם רבינו: אין שום קפידא, אבל הרה"י אמר להסביר וללמד, כי אין לשאת דברים ללא הכנה, ומכיון ולא ביקשו גם דרשה, הוא לא הכין, וכיון שלא הכין לא דיבר. וסיים הרה"י: "תמסור זאת למלמדים בת"ת שילמדו זאת – כשלא מכינים לא מדברים!"

 (אוצרות משולחנו של ה'אילת השחר', מרשימות תלמידו רבי שלמה וולך שליט"א, 'קובץ גיליונות')