"כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה" (במדבר ט"ז, כ"ח)
בית מלא ספרים
צורת ביתו הקטן של רבינו, בנויה על מידות טובות!
על אף מימדיו הקטנים של הבית, שמטבע הדברים לא היה מקום רב להציב בו ספרים, בכל זאת הבית מלא בספרים מן הקצה אל הקצה, ובכל תקופה היו צריכים להוסיף עוד ארון ועוד ארון. הטעם לכך הוא משום שמחברי ספרים רבים שלחו לו את ספריהם, וחשש שאם יזדמנו לביתו ויראו שאין ספרם נמצא שם – ייפגע כבודם, לכן הפך ביתו להיות ספריה בזעיר אנפין, כדי שלא לפגוע חלילה באף מחבר.
"פלוני עלול להפגע"
היה מוסד אחד הקרוב ללבו של רבינו, שהשקיע כוחות רבים ועשה הרבה השתדלויות כדי שהמוסד יצליח. לאחר זמן התעוררו בעיות רבות שהעיקו על קיומו של המוסד, דבר שהכאיב מאוד לרבינו, והוא עשה פעולות שונות כדי להצילו.
לאחר זמן נראתה הישועה באופק. פלוני בעל אמצעים ששמע על כאבו של רבינו, הודיע כי הוא מוכן לקחת את המוסד על כתפיו, ולפתור את הבעיות השונות שהעיקו עליו. הבשורה הטובה הגיעה לרבינו ביום חמישי לפני תחילת השיעור. רבינו נתמלא שמחה גדולה על הפתרון והישועה. שאלוהו: "האם אפשר להביא אותו לבית כדי לגמור את העניין?"
אמר רבינו: "בוודאי!"
הוסיפו ושאלו: "האם אפשר להביאו עוד לפני שבת?"
אמר רבינו: "בוודאי!"
מיד לאחר השיעור נגשו לתאם את זמן הביקור. להפתעתם הגדולה, חזר בו רבינו מכל העניין ואמר להם: "הכל בטל ומבוטל, איני מסכים לכל המהלך הזה".
כששאלוהו מה קרה לפתע, אמר רבינו: "עשיתי חשבון שיש אדם אחד שיכול להיפגע מן המהלך הזה, ולכן החלטתי שהכל בטל ומבוטל. על אף שהתחננו בפני רבינו ואמרו: "הלא זו הדרך היחידה להציל את המוסד, ולהעמידו על דרך המלך". ברם, רבינו בשלו: "אם זה גורם לפגיעה, הכל בטל ומבוטל!".
אחד מחשובי הרבנים נכנס אל חדרו וניסה לשכנע, אולם לאחר שיצא אמר: "הרעבע אומר כל הזמן: 'פגיעה, פגיעה, פגיעה. אם מישהו ייפגע מן המהלך אין מה לעשות!".
לפעמים היה רבינו מחייך!
ערכתי מעקב אחרי תהלוכותיו ודרכיו של רבינו, וגיליתי את גודל מדרגתו המופלאה בהתגברות על הכעס.
בשעת השיעור נשאל רבינו לפעמים שאלות שונות. השואלים, תלמידי חכמים עצומים, היו שואלים כעניין. ברם, לפעמים היו שומעים מזדמנים, שבאו באקראי ולא תמיד שמרו על רמה גבוהה של שאלות, ורבינו היה עונה להם בשיא הסבלנות.
לפעמים היה רבינו מחייך! היה זה כאשר השאלות הביאו אותו לידי התעוררות של כעס, וכדי להתגבר על הכעס היה כופה את עצמו לצד ההפוך ומחייך!
לפעמים כבר ידעו שומעי השיעור מראש מתי יבוא החיוך הבא, לפי רמת השאלה שנשאלה, ולפי הסיכויים שהיא יכולה להביאו לידי כעס!
הנהגה זו הייתה בשאלות רגילות, אך לפעמים היה רבינו חורג ממנהגו לגמרי, ומתחיל להסביר לשואל את כל הגמרא מהתחלה, מפרט את הפרטים השונים ומברר אצל השואל: "אתה מבין?".
אנחנו, שומעי השיעור, לא ידענו מה היה לו, אבל לאחר שעקבנו אחר הנהגתו, גילינו שכל אימת שחשש שהשואל יכול להיפגע ח"ו, או שנדמה לו עניין של פגיעה, היה עוזב את כל שומעי השיעור, ומתחיל לדבר באופן מיוחד לאותו אדם. להסביר לו הכל, עד שהיה נראה לו שהוא מפויס וקיבל את היחס הטוב והמתאים…
"הלא כתוב 'ולב אלמנה ארנין'!"
תלמיד רבינו, הג"ר יוסף שיינברגר שליט"א מספר: "באתי לשאול אותו שאלה הלכה למעשה, שפסק ההלכה היה יכול להפריע לאלמנה אחת. אף שפסק ההלכה היה ברור, התחבט רבינו בענין כמה וכמה פעמים, ואמר: 'איך אפשר להוציא כזה פסק הלכה ולפרסמו? הלא כתוב 'ולב אלמנה ארנין'! איך אפשר לפסוק כך? שמא תבוא אלי מחר ונשקול שוב את העניין'.
"היה זה דבר נדיר מאוד אצל רבינו. מעולם לא שמעוהו אומר לבוא אליו למחרת; תמיד היה פוסק כהרף עין וברגע כמימריה.
"למחרת אחרי השיעור ב'תפארת בחורים', אני רואה את רבינו שרוי בשמחה ובחדוותא, כולו מחוייך. בידו רמז לי לבוא אליו ואמר לי: 'הנה מצאתי פתרון להלכה, איך אפשר לקיים את ההלכה ויחד עם זאת לא לפגוע באותה אלמנה!'.
"מימי לא ראיתי את רבינו מאושר כל כך ושמח עד בלי די, כמו באותה שעה שמצא את הפתרון להלכה שלא תיפגע האלמנה…".
אין זו הנהגה ישרה
באחת הפעמים שהסכים רבינו לצאת מביתו כדי לסדר קידושין, הציץ בכתובה ומיד שם לב למה שאיש לא שם לב…
הראה את הכתובה ואמר: "סי איז נישט בסדר" ("זה לא בסדר"). אחד המחותנים מכונה בכתובה בשם 'הרב', ואילו המחותן השני מתואר בתואר ר'. "סי איז נישט קיין הנהגה!" ("אין זו הנהגה ישרה!").
בסיום פרק זה, העוסק במידות טובות, נציג מספר עובדות והנהגות מופלאות מפי נכד רבינו, הרה"ג רבי אריה אלישיב שליט"א:
מטבע חשובה והגונה
מחזה נפוץ הוא עד מאוד, לראות גבאי צדקה סובבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בין המתפללים, ומזכים אותם במצוות צדקה. זמן תפילת שחרית הוא זמן מעולה בעבור 'גבאי צדקה', עליהם נאמר: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע".
דרך בני אדם, לייחד מטבעות קטנים ולתיתם לגבאי צדקה הסובבים בין המתפללים.
אלא שאצל רבינו, ענין נתינת הצדקה בתפילת שחרית היווה עסק שלם ונכבד מאוד.
הוא ייחד בעבור זה מחשבה רבה.
רבינו דאג להצטייד לפני התפילה בממון, פרט שטרות גדולים למטבעות של חמש ש"ח או עשר ש"ח, וכל גבאי צדקה שפקד את מקומו, קיבל הימנו נתינה הגונה.
רבינו הקפיד שלא לפטור את גבאי הצדקה במטבעות קטנים של מה בכך, אלא כל נתינה הייתה נתינה של מטבע חשוב.
פרט לעצם הנתינה, השקיע רבינו מחשבה רבה בעסק הצדקה; זכר את מראם של גבאי הצדקה, שפקדו את בית מדרשו פעם או פעמיים בשבוע באופן קבוע, וכשקרה שאחד מגבאי הצדקה לא היה מגיע ביומו הקבוע, התעניין רבינו לאחר התפילה ושאל: "פלוני עם הזקן הלבן המהודר, שמגיע לכאן פעם בשבוע, היכן הוא? זה עידן שלא ראיתיו!", או "פלוני שמראהו כך וכך, שהיה מגיע לכאן לעיתים קרובות, מדוע אין רואים אותו? מה שלומו? האם הוא חש בטוב?".
זהו מבט מחודש על מצוות צדקה, איך מקיימים אותה בתכלית הדקדוק וההידור.
יחס מיוחד לקשי יום
ידוע ומפורסם בעולם, שזמנו של רבינו היה מצומצם בתכלית. משטר הקיצור שלט ביד רמה, לא היה זמן ללהג מיותר ולהסברים טרחניים. כל שאלה נשאלת בתכלית הקיצור, והתשובה שנשקלה בפלס דעת תורה, נאמרת אף היא במילים ספורות.
הזמן הקצוב לכל אחד שהגיע בזמן קבלת קהל, היה מצומצם ומדוקדק.
יחד עם זאת, רבינו לא סילק איש מחדרו. תפקיד זה נטלו על עצמם אנשי הבית, לתועלת השואלים הרבים, כדי שלא ישרור חוסר סדר, ושיוכל כל אחד להיות בקודש פנימה בזמנו הקצוב לו.
יוצאים מן הכלל היו האנשים שרבינו זיהה במבטו שהם קשי יום. אליהם היה מתייחס באורך רוח מופלג, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו.
כשהיה נכנס לחדרו איש מסכן, או שאינו מקובל כל כך בחברת בני אדם, ובפרט אם היה מגמגם בלשונו, היה רבינו עוזב הכל, ושומע בשיא הסבלנות את שאלותיו. לפעמים היה הדבר לוקח זמן רב, עד שהיה הלה מסביר את אשר רוצה.
אף לאחר שהשיב רבינו את תשובתו, היה מברר אם הבין היטב את תשובתו, ואם ראה שאותו יהודי לא הבין דיו את התשובה, היה חוזר ומסבירה פעם אחר פעם בפרוטרוט, עד שראה על פניו שנחה דעתו.
בלי תורה אין מידות טובות
בהזדמנות אחת נשאל רבינו אודות ציווי חז"ל "הנושא אשה יבדוק באחיה". מהו הענין שצריך לבדוק?
אמר רבינו: "מידות טובות!".
שאלוהו: "אם אחי המדוברת אכן מוכרים כאנשים בעלי מידות טובות, אך אינם עוסקים בתורה, מה דינם?"
אמר רבינו: "בלי תורה אין מידות טובות!".
(מתוך הספר 'גדולה שמושה')