להודות ולהלל לשמך הגדול
רבינו עצמו חי בעולם של הודאה על העבר וההווה ובקשה על העתיד. סיפרו בני המשפחה, שכל אימת שהיה מתעורר בלילה, גם אם הדבר נשנה כמה פעמים, היה אומר בלב ונפש את נוסח "מודה אני" הנאמר בשחר.
תפילתו הייתה יוקדת ממעמקי לב, מעולם לא נכנס לתפילה בפתאומיות, תמיד היה שוהה ומתבונן ומכין עצמו אליה. היה מתפלל מילה במילה מתוך הסידור, כמונה מעות, בבקשה, תחנונים ושפיכת הלב. רבינו האריך בתפילות גם בשנות מחלתו, עד שהש"ץ הגיע לברכת כהנים (הקפיד לסיים לפני ברכת כהנים כדי לזכות ולקבל את ברכתם). גם ברכת המזון, ואפילו ברכת "אשר יצר" ו"על המחיה", היה מקפיד לומר מתוך סידור.
אחד ממקורביו בישיבת מיר ברכפלד, רבי משה סוקולסקי, סיפר, שכאשר היה מגיע לישיבה, היה נכנס לאחר מנחה לחדרו, והיו מביאים לו מעט מזונות, אח"כ היה מברך "על המחיה" מתוך ברכון, ואז נפנה לשוחח עם צוות הישיבה, ולאחר מכן עם הבחורים שנכנסו לדבר אתו בלימוד ולהתייעץ בענייניהם. רבי משה היה רגיל להניח על השולחן ברכון של "על המחיה" כדי שיברך מתוכו, כמנהגו. בדרך כלל, כשהיה נכנס לחדרו לאחר ששהה בבוקר בהיכל הישיבה ובתפילת מנחה, היה באפיסת כוחות.
יום אחד נכנס רבי משה לחדרו, וראה את רבינו כשהוא מחפש בחדר דבר מה, ניכר היה שהוא משקיע מאמצים עצומים לחפש את אותו דבר. התברר שבאותו יום שכח רבי משה לשים לו את הברכון, ולכן היה צריך להטריח את עצמו לחפשו במאמצים עצומים, אך הוא לא הסכים לוותר על אמירת "על המחיה" מתוך ברכון, גם לא פעם אחת!
"תפילה כצורתה"
בכל מצבי החולשה והלחץ, שהיו לו בעשרות שנותיו האחרונות, בכל מקום ומצב שהיה, לא וויתר מעולם על תפילה כצורתה. גם אם שהה בטיסה וגם זמן קצר לפני או אחרי טיסה, לא שינה הדבר מאומה, מהמתינות והדביקות שבהן התפלל, כאילו הוא נמצא במקומו בהיכל הישיבה. בערב ראש חודש סיון, זמן המסוגל לתפילה על הצאצאים, הגיע החברותא ללמוד עם רבינו, וראה שהוא מתפלל את נוסח תפילת השל"ה, תפילה שארכה לו כחצי שעה.
רבינו היה מספר על תפילתו של ראש הישיבה הגרא"י פינקל זצ"ל, שהייתה במתינות ונעימות כמונה מעות. סיפר ששמע מהג"ר יוסף שטרן, ר"מ בישיבת תורה אור, שבשעתו הוא היה הממונה על חלוקת המלגות החודשיות של האברכים בישיבת מיר. הוא היה מקבל לידיו בכל ראש חודש ערימת שטרות של עשר לירות. פעם שאל אותו ראש הישיבה הג"ר אליעזר יהודה זצ"ל: "איך זה שאתה סופר את השטרות במהירות כה רבה, ואילו את תפילתך אתה מתפלל לאט כמונה מעות?". רבי אליעזר יהודה לא המתין לתשובתו וענה בעצמו: "בתפילה – לכל מילה ומילה יש משמעות אחרת, לכן אתה מונה את מילותיה אחת אחת, לעומת זאת שטרות הכסף – כולן מאותו סוג ומכאן המהירות"…
רבינו היה מרבה לעורר את בני הישיבה, על גודל העניין להתפלל בישיבה דווקא. היה רגיל לומר בשם ראש הישיבה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שגדול בהרבה כוחה של תפילה בישיבה מכוחה במקום אחר, ואין לשער עד כמה גדולה הצלחתו של בן ישיבה כשמתפלל דווקא בין כתלי הישיבה. כשהיה רבינו נשאל על ידי בחורים בתחילת דרכם, מהי עצתו להצלחה, אמר שסוד ההצלחה טמון בשמירת סדרי הישיבה ובתפילה בישיבה דייקא.
אחד מבחורי הישיבה ערך סיום בבית רבינו על סדרי נשים נזיקין. רבינו התבטא אז בפני חבריו, שבחור זה זכה לסיים שני סדרים, לא רק מחמת שקידתו, אלא בזכות שהוא מקפיד על תפילת שחרית מידי יום ביומו בישיבה, ולכן זכה לסייעתא דשמיא. רבינו ראה חשיבות בכל תפילה בישיבה, ולו תפילה בודדת.
במקום רינה שם תהיה תפילה
רבינו העיד על עצמו, שמיום הגיעו לישיבה לא הפסיד תפילת שחרית בישיבה. בבחרותו, כאשר למד בשקידה עצומה, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, בכל זאת תמיד התייצב בבוקר בזמן לתפילת שחרית בישיבה. גם כשנחלה במחלת הפרקינסון והתקשה מאד ללכת בשבתות לתפילה בישיבה, שכן באותם ימים התגורר ברח' ישא ברכה, מרחק הליכה של עשרים דקות מהישיבה, ובמצבו הייתה הליכה זו קשה לו מאד, והדרך ארכה זמן רב מאד. חלק מתופעות המחלה היה, שלאחר הרעידות הגיע מצב של שיתוק זמני, במצב כזה היה רבינו חייב להזדרז ולתפוס בחזקה במשהו, וכך לעמוד פרק זמן, עד שהשיתוק יחלוף. פעמים רבות כשהשיתוק החל, ולא היה לו במה לתפוס, נפל על הרצפה באמצע הרחוב. במקרים אלו התחננו אליו בני הבית, שיתפלל במניין ישיבתי בקרבת מקום, אולם הוא לא הסכים לוותר על תפילה בישיבה דווקא.
גם כשהגיע מחו"ל לפנות בוקר, ויכול היה להתפלל בנץ החמה ולנוח מעט לקראת סדר יומו העמוס בישיבה, הקפיד להמתין למניין של הישיבה. כך היה גם כשנסע לחו"ל, השתדל תמיד לתכנן לצאת אחרי התפילה בישיבה. שמחת נשואי אחד מבניו התקיימה בליל שישי בבני ברק, בני משפחה בקשו ממנו, שהיות והוא צריך בלאו הכי לשהות בבני ברק לשבת שבע ברכות, שיישאר ללון בעיר. אולם הוא עמד על כך שברצונו לחזור לירושלים, שכן עליו להתפלל תפילת שחרית בישיבה.
פעם ירד שלג כבד, ורבינו הגיע להתפלל בישיבה במאמצים עצומים. כשנשאל על ידי תלמידים מה ענין מסירות נפשו הגדולה להתפלל בישיבה, הרי יכול היה להשיג מנין ישיבתי בקרבת ביתו בלי להתאמץ כל כך. הוא התחמק וענה בחיוך, שהוא יודע שכשיורד שלג הבחורים שמחים, ולכן התאמץ לבוא ולראות את הבחורים כשהם שמחים. אולם את הטעם האמתי למסירות זו לא אמר להם, הטעם הוא שעשה כל טצדקי שלא להפסיד תפילה בישיבה…
עד היכן הדברים מגיעים? בשנים מאוחרות יותר, כאשר עצם הקימה וההתלבשות בבוקר עלו לרבינו במאמצים עצומים, ולקראת זמן התפילה היה באפיסת כוחות מוחלטת, כך שלפעמים לא יכול היה אפילו להוציא מילה מפיו, למרות זאת התעקש להגיע לישיבה, ולו כדי להיות בבית המדרש בשעת התפילה.
מעניין לציין, בערוב ימיו רבינו אמר, שהעובדה שזכה עד סוף ימיו שלא להפסיד תפילת שחרית בישיבה, הייתה בזכות זה שהקפיד על כך מאוד בשנים שהיה בריא. לעומת זאת תפילות מנחה ומעריב, שבהן הקפיד פחות להתפלל בישיבה דווקא, לא זכה גם בזמן מחלתו להצליח להתפלל רק בישיבה.
(מתוך "בכל נפשך")