לקרב או להרחיק? לגעור או להתעלם, להעניש או להמתיק, להוציא אותו/אותה מהבית או דווקא זה הזמן לקרב לחיק הבית?
שאלות כאלו ודומות, הן העומדות בליבה של הסוגיה מול הילד השונה והמבקש לשנות את צביון הבית. הורים המגיעים בשאלות אלו מרגישים כמו בתוך ספינה מתרועעת בלב ים, כותלי ביתו של רבינו כבר ראו דמעות רבות בנושאים אלו, השואלים כמו מבקשים גשר בטוח לחצות את האוקיינוס הסוער הזה…
למעשה יש כאן הוראות בשני מישורים, במישור הבית הפרטי, ההורה מול הילד, וזו הנהגה פרטית לפי כל משפחה וסגנונה, ובמישור הציבורי, הנהגת המוסד/הישיבה בו חוסה הצעיר.
קודם שמאל דוחה
בגמרא (סוטה מ"ז א') נאמר כי שמאל דוחה וימין מקרבת. בעיון במשנתו של רבינו עולה, כי לא בחינם הגמרא הקדימה את השמאל לימין, כי אכן תחילה יש להשתמש בתוכחה ובדחייה, וללכת עם הילד בחינוך הקשה יותר, ורק אם זה לא מועיל = ימין מקרבת.
וכך היה עובדא:
בימי חופשת בין הזמנים, נכנס אל חדרו של רבינו אבא למספר ילדים מצוינים, עיניו היו עצובות ודוק של דמעות כיסה את השמחה שנעלמה ממנו. "הרב" הוא אמר ברעד, "בני בן ה 12- מסרב לקום בבוקר לתפילה בזמנה, הוא קם מאוחר מאוד וכל המשך היום שלו נראה גם הוא בהתאם… מה עלינו לעשות?"
רבינו: "הוא לא רוצה להתעורר בזמן? קח מים ותשפוך לו על הפנים, הוא יתרענן ויתעורר!"
האבא: "אבל זה ירג,יז אותו עוד יותר?"
ורבינו בשלו: "תנסה
כעבור יומיים חוזר האבא מאוכזב: "ניסיתי ולא עזר כלום, הוא כועס ולא מוכן להתעורר בזמן".
רבינו נתחייך ואמר לו: "אם ככה תנסה לתת לו 'סוכריה'. תבטיח לו איזה פרס"
האבא ניסה, ואכן העצה 'עבדה'.
כי לפעמים העצה הפשוטה של שמאל דוחה מועיל, אבל לפעמים דווקא 'ימין מקרבת' מועיל.
חשוב להוסיף כי רבים שמעו מרבינו את המשפט 'תתן לו סוכריה' בשלל נושאים, כולל שלום בית בין בני זוג, כשאין הכוונה בדווקא לממתק סוכרי,ה אלא למתנה אישית שתתן הרגשה טובה בין איש לרעהו, ויביא את התועלת הרצויה.
[הערת חתן רבינו, הגר"ש שליט"א: אמנם בגמרא נזכר שמאל דוחה וימין מקרבת לגבי תינוק, אבל בתקופתנו גם הנערים והבוגרים יותר, נחשבים בזה לתינוקות וימין מקרבתם].
להתייחס בכבוד
כאן חובה להדגיש, כי אמנם הילד הסורר משקה את הוריו במים מרים עם התנהגותו, וגורם להם צער גידול בנים נוראי, עם כל זה על ההורים להיזהר בכבודו ולראות בו גם את החלק הטוב.
והנה עובדא שקיבלנו מכלי ראשון (מידידינו רנ"ו שהיה בשעת מעשה): היה בחור בן תורה שירד מהדרך, והתגלגל עם מעשיו הרעים עד כדי שלא שמר מצוות ואף לא הניח תפילין. מיותר לציין כי הוריו לא חדלו מלהתאבל עליו.
'ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא', ויום אחד הוא נצנצה בו רוח טהרה, והוא ביקש להיכנס לרבינו שליט"א. בהשגחה פרטית הוא פגש במכר קרוב לביתו של רבינו, שהתחייב לבחור "אם תניח כל יום במשך חודשיים תפילין, אדאג לך לכניסה באופן אישי ורגוע". הוריו של הבחור היה מרוגשים מהצעד הזה, שהוא מהפך של ממש כלפיו.
ואכן, הבחור עמד בדיבורו והמכר דאג לו שיבוא בזמן ריק מאנשים.
כשהגיע, המכר נבהל… כי הבחור לבש תלבושת של נערים כמותו, המתאימה יותר לתלבושת של פועלים המשחקים בכדור, כשעל ראשו בלורית נאה, ובמקרים מעין אלו רבינו מעיר שילך ויתלבש… או שהוא לא מקבל נשים וכדומה… אבל את הנעשה אין להשיב, הבחור כבר היה בחדר.
המקורב הסביר בקצרה לרבנו שהבחור ירד מהדרך, וכבר חודשיים תמימים שהוא מניח תפילין וכעת הוא בא להתברך.
רבינו הביט בו ואמר "אתה צריך לגלח את הבלורית שלך", ואז חבש פנים מחייכות ואמר לו, "והעיקר שלא תניח תפילין בשבת" – – – –
הבחור וגם המכר, שהיו בהלם מוחלט, יצאו שניהם עם חיוך ענק על הפנים, אחרי שתי 'הגערות' שהבחור קיבל… זה בדיוק מה שאמרו חז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת!…
מיותר להוסיף כי מאותו יום ואילך הבחור החל להקפיד על הנחת תפילין (ביום חול) והחל בהדרגה להוריד את הבלורית…
(דברי שי"ח)