מאז ומעולם היתה לרבינו שאיפה להקים ישיבה, שכן ישיבת מיר הותיקה בירושלים היתה בנויה בעיקר על ישיבה מצויינת ומפוארת לבחורים מגיל קיבוץ לצד כולל אברכים גדול בו למדו למעלה מאלף אברכים. אולם רבינו שאף להקים ישיבה במתכונת הרגילה של עולם הישיבות. בה ילמדו בחורים צעירים, שישמעו שיעורים כסדרן מגיל צעיר, ישיבה שתתנהל ברוח ישיבת מיר המפוארת בארופה, שאיפתו היתה להעמיד בראשה את רבו המובהק הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל[1].
במשך השנים בחן רבינו אפשרויות שונות להקמת הישיבה במקומות שונים בארץ ישראל, בשנת תשנ"ח הציע רבי מאיר ברכפלד ז"ל לתת לישיבה שטח לבניה בשכונת אחוזת ברכפלד שהלכה ונבנתה בעיר מודיעין עילית. רבינו כדרכו ניגש מיד לבדוק בהתלהבות את הענין והסכים, הוא ביקש מבנו הרה"ג רבי שמריהו יוסף שליט"א להקים את הישיבה ולדאוג לכל עניניה.
ראשית העמידה החברה המשכנת של העיר לרשות הישיבה קראוונים ברח' רבי יהודה הנשיא, בה הוקם כולל של שישים אברכים שנפתח כבסיס לישיבה. בט"ז סיון תש"ס פתחו שבעה עשר בחורים את הישיבה, כאשר בראשה העמיד רבינו את הגאון הגדול רבי אריה פינקל זצ"ל. בתקופה הראשונה מסר בה שיעורים הגאון רבי אשר אריאלי שליט"א. רבינו עצמו היה מגיע פעמיים בשבוע למסור שיעור כללי ולשוחח בלימוד עם בני הישיבה. גם בשנים שלאחר מכן, השקיע רבות בבחירת צוות ר"מים ומשגיחים שיתאימו לרוח הגדולה שבה שאף לגדל את בני הישיבה.
מיד לאחר מכן החלו ההכנות לפתיחת שיעור א'. בתחילה היה הדבר נראה כחלום רחוק, לשכנע קבוצת מצויינים להגיע לפתיחת שיעור בישיבה חדשה, אולם רבינו הדביק את כל סביבותיו בלהט הפנימי שבער בו להצליח בהקמת השיעור, אבן היסוד של הישיבה. לצורך כך כינס שתי אספות של ראשי ישיבות לצעירים בירושלים ובבני ברק, שם פרס בפניהם את חזונו הגדול על הישיבה שממנה תצא תורה. בתוך דבריו אמר להם דברים מרטיטים: "הן אתם יודעים שברוך ה' לא חסרה לי ישבה, ולא חסרים לי תלמידים, וכוחות הרי אין לי. מדוע א"כ אני פותח עוד ישיבה? משום שאני רוצה להרבות תורה בישראל, בקשתי מכל אחד מכם לסייע לי בזה".
דבריו הכנים הותירו רושם רב על ראשי הישיבות, הם אכן נרתמו למשימה, ושלחו ממיטב תלמידיהם לישיבה. באותה שנה נפתח שיעור שעליו נמנו ארבעים וחמישה בחורים מובחרים.
השאיפה: "שלושת אלפי תלמידים"
במקביל החלו ההכנות לבנין הישיבה, רבינו במעוף הגדול שפיעם בו, ביקש מהיזם שטח של עשרה דונם, כשהוא מסביר שבדעתו להקים מקום תורה גדול, ישיבה שתוכל להיות אם הישיבות בארץ ישראל. רבה של מודיעין עילית הגאון רבי מאיר קסלר שליט"א מספר שבאותם ימים אמר לו רבינו שבדעתו להקים מקום תורה לשלושת אלפים בחורים. יזמי החברה ופרנסי העיר היו מופתעים, הם היו סבורים שכדי להקים ישיבה יספיקו ארבעה דונם, אמנם לפי חזונו של רבינו יצטרכו לתת לו יותר מפי שנים. הם התלבטו האם להענות לבקשתו, קשה היה להאמין שרבינו יצליח להגשים חלום שנראה כה רחוק, להקים ישיבה כה גדולה, בפרט התלבטו כיון שהיו משועבדים לכל חברי הקהילות החדשות ולבתי הכנסת ומוסדות הציבור בעיר, איך יתנו שטח כה גדול לישיבה. ואכן, בתחילה לא הסכימו לאשר שטח כה גדול. אך רבינו הסביר להם ששאיפתו היא להקים מקום תורה גדול, ואם הדבר לא יתאפשר כאן ינסה להקים את הישיבה במקום אחר.
עלו אפוא פרנסי העיר למעונו של פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שלמרות היותו שרוי בימי אבלה של בתו הרבנית זילברשטיין ע"ה, נזקק לשאלתם והכריע שהיות והקמת ישיבה חשובה תשפיע על כל העיר, וזה בלי ספק רצונם של תושבי העיר החדשה, לכן מן הראוי לתת לרבינו את מבוקשו. אחד מפרנסי הישוב מספר שכבר באותם הימים, ראה איך כל גדולי הדור מכירים במעוף העצום של רבינו, כאשר כולם נענו לשאלה האם לתת לרבינו את מבוקשו, בשפה אחת.
אם רבינו אומר שיעשה, גם אם הדבר נראה היום חלום רחוק, הוא יעשה ככל יכולתו להוציא הדבר אל הפועל, ויש לתת לו כל מה שמבקש.
הנחת אבן הפינה
כשהחלה הבניה התקיים מעמד הנחת אבן הפינה. המעמד התקיים בצניעות בלי צלצלי שמע וצלצלי תרועה. בבוקר אותו יום הודיעו לבני הישיבה שאחה"צ יתקיים המעמד, אליו הוזמנו ראשי הישיבה הק' בירושלים ורבני ופרנסי העיר מודיעין עילית.
מי שהשתתף במעמד לא יוכל לשכוח אותו לעולם. רבינו נטל את הרמקול והחל לשאת דברים. הוא הביע בדברים קצרים את תקוותו הגדולה שכאן תוקם ישיבת מיר, בית יוצר לבני תרה ובני עליה שיגדלו תלמידי חכמים מופלגים, בעלי יר"ש ומידות טובות, לאחר מכן ניגשו ראשי הישיבה בזה אחר זה ליצוק את יסודות אבן הפינה, כאשר רבינו יוצק את המלט ודמעות זולגות מעיניו. מחזה מרטיט זה הזכיר לנוכחים את המעמד המפורסם של הנחת אבן הפינה לישיבת וולוז'ין שעליו מסופר שמייסד הישיבה הגר"ח, בכה ואמר שישיבה נבנית בדמעות ולא במלט וטיט.
מעון לשכינה
את בנין הישיבה זכה להקדיש ידיד הישיבה ומקורבו הגדול של רבינו, אותו כינה "השותף שלי", הנגיד רבי יוסף שטרן שליט"א. רבינו ליווה את כל תהליכי התכנון והבניה והנחה את בנו להקים בנין גדול ומפואר, כיאה וכראוי למעון השכינה. היכל בית המדרש הגדול הוכן בשלב ראשון לאלף לומדים, כאשר הוא נבנה מראש עם אפשרות להרחבת בית המדרש למאות מקומות נוספים.
בכל הליכי הבניה הטכניים היה רבינו מעורב לפרטי פרטים, הכל מתוך חרדת קודש והרגשת אחריות, לבית שממנו יצאו קדרים קדרים של בני תורה, שימשיכו להעביר את שלשלת התורה לדורות יבואו. הוא הנחה את האדריכל לעשות בכניסה להיכל ובכניסה מחדרי הפנימיה לבית המדרש מדרגות, כדי לטעת בבחורים את ההרגשה של "מי יעלה בהר ה'". רבינו הרגיש אחריות בכל פרט.
אופיינית לשאיפתו הגדולה לבנות את הישיבה לשם שמים, באחד הימים, תוך כדי עיון בתכניות הבניה, הבחין הנדיב שהוזיל מכספו לבנות את הישיבה בפאר והדר וברחבות בלתי מצויה, ששכחו לבנות חדר עבור רבינו. התברר שרבינו שתכנן בעצמו את הבניה לא חשב על חדר עבורו, בימים ובשבתות שיבוא לשהות בישיבה. הנדיב החליט מיד לשנות את התכנית ולהוסיף דירה קטנה שתהיה ראויה לרבינו. רבינו כלל לא הבין את הצורך בזה, שכן לדידו הסתפק באחד מחדרי הר"מים.
בחודש שבט תשס"ג התקיים המעמד המפואר של חנוכת הבית של בנין הישיבה במעמד מרנן גדולי הדור, הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל והגאונים הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל והגרח"פ שיינברג זצ"ל וראשי ישיבת מיר. המעמד התחלק לשני חלקים, בבוקר חנך רבינו את בנין בית המדרש בשיעור כללי בדין שנים אדוקים בשטר, ואחה"צ התקיימה הפתיחה במעמד גדולי הדור.
כאישון בת עין
ישיבת מיר – ברכפלד, צמיחת ופריחתה היו בבת עינו. הוא ראה בה את מפעל חייו והשקיע בה רבות. פעמיים בשבוע היה מגיע לישיבה, מתערה בין הבחורים בהיכל בית המדרש, ולומד עם כמה חברותו. מפעם לפעם היה "מבעיר" את בית המדרש, כאשר היה מסתובב בבית המדרש ומציע קושיה חזקה בסוגיא, כאשר כל בני החבורה עמלים ליישבה.
דרכו היתה שהיה מגיע אחת לכמה שבתות לישיבה. במהלך כל סדרי השבת היה לומד עם בני הישיבה, כאשר רוב הסדרים ישב בהיכל בית המדרש. בליל שבת מיד לאחר הסעודה היה לומד בחדרו עם אחד הבחורים. בבוקר לאחר התפילה היה לומד עם בחורים עד הצהרים. לאחר הסעודה היה נח זמן קצר, ובשעה שתים היה כבר יושב שוב בהיכל הישיבה. במהלך הסדר היה מקדיש שעות ארוכות לשמוע מבני הישיבה מערכות של חידושי תורה. לפני השמעת המערכה היה שואל את כל אחד לשמו, ורק אז שמע מה שאמר, בדרך כלל לא התערב בדברים ורק לאחריהם היה אומר מילה טובה. לפעמים שמעו אזניו במהלך השבת עשרות בחורים, והיה שומע את כולם בהנאה והקשבה דרוכה בלי לאות. לא אחת כאשר נפגש במשך השבת עם אחד מרבני הישיבה לא כבש את רגשותיו והביע התפעלותו: "פלוני נעשה בעל מחדש נפלא, פלוני מדבר בעמקות, פלוני מדבר כה מתוק".
(מתוך הספר בכל נפשך)
[1] שאיפתו התמידית מאז שנתמנה לראש ישיבה, היתה להעמיד את הגר"ח כראש הישיבה בישיבת מיר בירושלים, ואף ביקש זאת ממנו כמה פעמים. אולם רבי חיים סירב, בעיקר מתוך הכרת טובה לראשי ישיבת אופקים.