מאת: הרה"ח ר' שמעון טיקוצקי
"כל הפושט יד נותנין לו"
שעת בין ערביים ירדה על העיר דטרויט שבארה"ב, רוח קלילה נשבה בין הכבישים והמכוניות. לאורך השדרות אדומות הלבנים ניצתו הפנסים המעוצבים והאירו קלות את הבניינים, החלונות, המרפסות, וגם את השלט 'בית כנסת' שהיה תלוי על אחד מהם.
שלט מתכת כהה עם אותיות בהירות בפונט וילנא אמריקאי, מהסוג שעוד ניתן למצוא על שרידי בתי הכנסת ב'איסט סייד', וברחובותיה הישנים של ויליאמסבורג.
עבור היהודי בעל החזות החסידית־ירושלמית המובהקת שהתהלך באותה שעה ברחובות דטרויט, חבוש בכובע רחב התיתורא, פאותיו מתבדרות ברוח וזקנו יורד לפי מידותיו, השלט הזה צץ ממש משמים, זה בדיוק מה שהוא זקוק לו.
שעת מנחה ממשמשת ובאה, השמש עומדת לשקוע, הוא מחפש בדחיפות אחר בית כנסת להתפלל בו. הוא נכנס פנימה לפי תומו, אחרי כמה פסיעות חלפה בו התרגשות רבה.
על קירות המבוא, ה'פוליש', מוצמדים היו עשרות שלטי שיש חרוטים, מעוטרים במסגרות נאות, בגדלים שונים, עליהם התנוססו שמות חסידיים שהיו מוכרים לו היטב, כמו, לדוגמה, "הרב החסיד ר' שלמה ב"ר יוסף ז"ל מחשובי חסידי באיאן", "הרב החסיד ר' דוד ב"ר אלימלך, מהמקושרים אל כ"ק אדמו"ר מבאיאן זי"ע".
הרשימה הייתה ארוכה, אך עיניו לא שבעו מלסקור שלט אחר שלט, שם אחר שם. כמעט כל השמות היו מוכרים לו היטב, שהרי הוא עצמו נמנה על קהל עדת חסידי באיאן בארץ ישראל.
היה זה הרה"ח ר' צבי אלימלך פריזנד ז"ל, מיקירי חסידי באיאן בירושלים, שיצא לארצות הברית כשליח מצוה לגייס כסף לצדקה. הוא פתח את כריכת אחד הסידורים שהיו על השולחנות וגילה עליה חותמת עגולה מסוגננת: "נתרם לבית הכנסת דחסידי רוז'ין באיאן בדטרויט".
'הגעת אל קלויז דחסידי באיאן', הכתה בו ההכרה.
תחושה חמימה של 'הגעת הביתה' ליפפה את לבו, אווירת הזרות והניכור שאפפה אותו בכניסתו לבית הכנסת נמחקה בן רגע אחד. תקווה גדולה התעוררה בלבו שכאן, בבית כנסת זה, יעלה בידו לכנס סכום הגון מאת המתפללים, שבוודאי יחושו לעזרת ידידיהם שמעבר לים.
אלא שמאידך התגברה בלבו פליאה אחרת, הייתכן שהוא לא ידע ולא שמע עד היום על קיומו של קלויז רוז'ינאי כזה בדטרויט. 'אכן יש קלויז דחסידי באיאן במקום הזה ואנכי לא ידעתי?'…
ממחשבה למעשה הוא ניגש אל אחד המתפללים, יהודי אמריקאי טיפוסי, הושיט לו את ידו ב'שלום עליכם', הציג עצמו כאחד מחסידי באיאן בירושלים, ציפה לתגובה חמימה כיאה וכיאות לשני חסידים הנמנים על אותה עדה, אך זו בוששה לבוא. האיש הביט בו במבט קפוא כקרח, לא העלה אף מבט חיובי על פניו, והמשיך הלאה.
ר' צבי אלימלך נדהם מהתגובה, יותר נכון מחוסר התגובה, אך מיהר לדון את האיש לכף זכות.
ניגש אל מתפלל אחר, יהודי בעל חזות אמריקאית, גלוח זקן, חבוש במגבעת קטנה אופנתית ומשקפיים עגלגלים. אך התגובה הייתה דומה להפליא לקודמו – מבט קפוא, התנערות, חוסר סימפתיה מובהק. אדהכי והכי נשמע קולו של החזן הניגש אל התיבה, ר' צבי אלימלך זנח ברגע את ה'היכרות' הבלתי מוצלחת, אזר עצמו באבנטו וניגש לתפילת מנחה חסידית שהשכיחה ממנו את כל המועקות והמחשבות.
כיון שהסתיימה התפילה ניסה שוב את מזלו, ניגש אל כמה מתפללים, הציג עצמו כחסיד באיאן, אך הללו נפנפו אותו משל היה זבוב טורדן, כמה מהם אפילו קראו לעברו קריאות לא נעימות לאוזן, ועד שלא היה סיפק בידו להבין על מה ולמה זכה ליחס מנוכר שכזה ראה להפתעתו את הגבאי עולה על הבימה.
"רבותיי", דפק הגבאי על הבימה, "יש כאן אחד מחסידי באיאן בירושלים, שאף אחד לא ייתן פרוטה לפורטה ליהודי הזה"…
המום ונסער, כשכולו שברון לב ומפח נפש, דמעות חונקות את גרונו על מנת ההשפלה שספג על לא עוול בכפו, יצא ר' צבי אלימלך מבית הכנסת, כשאינו מסוגל להבין להיכן נקלע בשעה האחרונה, מהו בית הכנסת הזה, מי הם מתפלליו? מה פשר ההתנהגות הזו, רבש"ע מה קורה כאן?
***
הוא צעד כמה דקות ברחובותיה המתכהים של דטרויט, עד שלפתע שמע מאחוריו קריאה, "ר' יהודי". הוא הסתובב וגילה את אחד המתפללים דולק אחריו.
'מי יודע, שמא טרם הסתיימה סאת הביזיונות שהם מבקשים להנחילני', חלפה בליבו מחשבה, הוא האיץ את צעדיו והתקדם הלאה.
"ר' יהודי, פליז, סורי, תעצור בבקשה", קרא אחריו האיש בנימה אנושית, הוא נעתר ועצר מהילוכו.
"ראיתי מה שספגתם בבית הכנסת", פתח האיש מתנשף, "כיון שאני מתפלל לעתים קרובות במקום הזה, ומכיר את הרקע והסיפור שמאחוריו, ברצוני להסביר לכם, שתבינו מה התחולל כאן".
ר' צבי אלימלך כרה אוזנו בסקרנות, והאיש סיפר.
***
היה זה בשלהי שנות הת"ר, ימי הנהירה הגדולה ממזרח אירופה לארצות הברית שהאפשרויות להתעשר בה, לפי השמועות, היו בלתי מוגבלות. בין המהגרים היו גם לא מעט חסידים לבית רוז'ין באיאן, שקבוצה נכבדה מהם בחרה להתגורר בדטרויט.
אותם חסידים הקימו לעצמם בית כנסת משלהם, בו היו מתפללים ומתוועדים בנוסח הרוז'ינאי עליו התחנכו, ולאורו המשיכו ללכת גם בביתם החדש. במשך שנים פעל בית הכנסת לתפארה בצדה השני של השכונה המדוברת, בדטרויט, עד שהחלו המתפללים להזדקן ולהיפרד בזה אחר זה מהעולם הזה.
אין זה סוד שגדולי ישראל באותו הדור לא המליצו לשואליהם להגר לארה"ב, ולא בכדי.
הדור הבא של המתפללים, בניהם של החסידים שכבר גדלו והיו פרי גידולי ארצות הברית, כבר היו רחוקים מאוד מהוריהם. וזה לא רק הלבוש המודרני, החזות והמנטליות האמריקאית, אלא הרבה יותר מזה. הם כבר השתייכו לזן אחר לגמרי של יהודים, שונה לחלוטין מדמות הוריהם.
כיון שנסתלק אחרון המתפללים הקשישים החליטו הצעירים לסגור את בית המדרש הישן, מאחר שרוב הדור הצעיר כבר התגורר בצדה השני של השכונה. בכסף שהרוויחו ממכירת ביהכ"נ רכשו מבנה חדש באזור מגוריהם, שיפצו את המקום בהשקעה כספית גבוהה והפכוהו לבית כנסת.
דא עקא, שבית הכנסת החדש נבנה בסגנון שאין דעת חכמים נוחה הימנו. המחיצה לא הייתה גבוהה ואטומה למהדרין כפי שדורשת ההלכה, והעיצוב כולו רחוק היה משל בתי כנסיות מקדמת דנא. במקום לא נשבה רוח של תפילה וקדושה כפי שאמור לשרור ב'קלויז רוז'ינאי'.
ובכל זאת, לחלוחית של חסידות מבית אבא עדיין השתמרה בקרב הצעירים, וכיון שעמדו לברך על המוגמר ולחנוך את בית הכנסת החדש התעורר בלבם רצון עז שהרבי, ר' מרדכי שלמה מבאיאן זי"ע, שלא מכבר התיישב בניו יורק שבארצות הברית, יפאר בנוכחותו את מעמד 'חנוכת הבית'.
משלחת של מתפללים יצאה אל ביתו של הרבי להזמינו ברוב כבוד. הרבי התעניין בסדרי בית הכנסת החדש והליכותיו, וכיון ששמע והבין מפיהם באיזה סוג בית כנסת מדובר נענה להם בצער אך בתקיפות שאינה משתמעת לשתי פנים: "לא אוכל להשתתף במעמד כל עוד לא יתוקן מה שצריך תיקון".
תשובתו של הרבי לא נשאה חן בעיני המתפללים. לשנות את צביון בית הכנסת? לכך הם לא הסכימו בשום אופן. מה כן? החליטו באיוולתם להציע לרבי סכום כסף אדיר, עשרת אלפים דולר, שנחשבו אז כמו יותר מ־100 אלף דולר בימינו, כשהם בטוחים שהכסף יענה את הכל. אך כמובן שהרבי דחה את ההצעה בהינף יד.
בני הקהילה לא מיהרו לוותר.
בחשיבה אמריקאית טיפוסית סברו לעצמם ש'מה שלא הולך עם הרבה כסף, הולך עם עוד יותר כסף', עמדו ושיגרו משלחת נוספת אל הרבי מבאיאן כשבפיהם הצעה חדשה: יבוא נא הרבי שעה אחת לפני 'חנוכת הבית' לקבוע מזוזות, מבלי להשתתף במעמד עצמו, ובשכר זה יקבל מידיהם 30 אלף דולר טבין ותקילין.
הרבי שמע את ההצעה הריקה מתוכן, וכמובן דחה אותה מיד.
בשלב האחרון כבר הסכימו המתפללים להכפיל ולחמש את הצעתם ל־50 אלף דולר! סכום המשתווה למיליון דולר בימינו, כשהם בטוחים שמול הצעה כזו כבר לא ניתן יהיה לסרב. אך הרבי ר' מרדכי שלמה זי"ע הורה להשיב להם באותו נוסח בדיוק בו השיב למן הרגע הראשון:
"כל עוד לא יתקנו את הטעון תיקון לא אוכל להשתתף במעמד בשום אופן שהוא".
בני הקהילה שכל שיחם ושיגם נסוב סביב ה'מאני', כסף כסף וכסף, פשוט לא מסוגלים היו לקבל את תשובתו של הרבי כמות שהיא, נשגב מבינתם לקלוט כיצד ייתכן שהרבי מבאיאן, החי את חייו בצמצום ובדוחק רב, יכול לסרב להצעה של סכום כסף אדיר כזה. במקום להבין את המסר הפשוט ולתקן את מה שעליהם לתקן – הם ראו זאת כפגיעה אישית.
לא נתקררה דעתם עד שהחליטו לנתק כל קשר ושייכות עם הרבי ועדת חסידי באיאן בכלל.
***
האיש סיים את סיפורו. ר' צבי אלימלך כבר הבין היטב את פשר התגובה לה 'זכה' בבית הכנסת, אך זו כבר בטלה ומבוטלת הייתה לעומת הסיפור הנפלא וגדוש הלקח שזה עתה התגלה לו: עד היכן הגיעה עמידתו התקיפה של מורו ורבו הרבי מבאיאן זי"ע על שמירת גדרי הקדושה ללא שום פשרות.
(מתוך 'המבשר תורני' תרומה תש"פ. מקור: 'ליקוט בענייני תורה ותפילה ועבודת השי"ת' – יו"ל ע"י קהל עדת חסידי באיאן, מפי הרה"ח ר' פסח ליווי שליט"א, ששמע מפי הרה"ח ר' צבי אלימלך פריזנד ז"ל)