רבבות גדשו את הרחבה מפה לפה, אינם מודעים לסכנה המאיימת על ראשם, לאלפי הערבים המשולהבים המצויידים בכלי נשק, אבנים ושאר מרעין בישין ורק ממתינים לאות…

הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א

בפרשתנו, לאחר הקרבת הקרבנות על ידי אהרן הכהן, חותם הפסוק (ט, כב): וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. מגלה לנו רש"י הקדוש באור יקרת דברותיו: "ויברכם – ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא".

מצוה מרוממת זו, מעוררת רחמים בשמי מרומים להשפיע שפע חסדים מרובים ולהושיע את בני ישראל בתשועת עולמים. בספר 'אלף כתב' (אות רסג) מביא: "בספר ארץ החיים מתלמידי עיר וקדיש הבעש"ט זיע"א, בליקוטים מהגה"ק ר"ש מאסטראפאליע זי"ע, קבלה ממנו ז"ל בזמנים הללו מסוגל מאוד שיקובל בקשתו, היינו: בעת פתיחת ארון הקודש; ובעת הגבה עם הספר תורה; ובעת נשיאת כפים. על כן מי שיש לו איזה בקשה יבקש בעתים הללו בטח יקובל תפלתו".

כך מובטחנו מהזוהר הקדוש, שבשעת ברכת כהנים יש רחמים בכל העולמות, ובאותה שעה מתהפך הדין לרחמים!

הסיפור הבא זכור היטב לרבים מאיתנו, רק שניים וחצי עשורים חלפו מאז (מעובד עפ"י הספר הנפלא 'פניני פרשת השבוע'): היה זה בערב חג הסוכות שנת תשנ"א. שונאי ישראל אשר אינם שקטים ולו לרגע, החליטו על התלקחות חריגה במתחם הכותל המערבי והר הבית, תוך שבירת שיאי הסתה וקריאות לבצע פוגרום וטבח באלפי העולים לרגל לירושלים, במהלך חג הסוכות.

בירושלים הערבית הופצו כרוזים, דפים שנכתבו בדם וארס אנטישמי מהסוג הנחות ביותר. הקריאה 'איטבח אל יהוד' חזרה על עצמה שוב ושוב, הן בכרוזים, הן במואזין, והן בדרשות השייחים השונים במסגדים. לא היה צל של ספק, כי המון ערבי מופרע מתעתד להסתער במהומות דם ואש על עולי הרגל היהודיים…

בצד השני של העיר, בשכונות היהודיות הזכות והאצילות, נערכו לחג במתכונת אחרת לחלוטין. כמסורת רבת שנים אותה ייסד הגה"צ רבי מנחם מנדל גפנר זצ"ל, החלה ההיערכות למעמד ברכת הכהנים ההמונית, שנקבעה ליום שני, ד' דחול המועד, ברחבת הכותל המערבי. מודעות גדולות הוכנו, הכהנים עודכנו, חברות התחבורה הציבורית נערכו…

המידע על התכנסות היהודים ביום שני – עורר את הקיצוניים שבארגוני הטרור, להיערך למלחמה ביום זה בדיוק. כבר ימים ארוכים קודם לכן, החל ההמון המשולהב והמוסת לאסוף אבנים גדולות, כלי ברזל וגרוטאות ואף מטעני חבלה מאולתרים, ולהביא את כל היבול העשיר להר הבית, מתוך מטרה להיערך למלחמה ביום שני.

ואז, ביום שני בשעה 7:30 בבוקר, הושלך הס ברחבת הכותל והחלה תפילת שחרית. רבבות גדשו את הרחבה מפה לפה, אינם מודעים לסכנה המאיימת על ראשם, לאלפי הערבים המשולהבים המצויידים בכלי נשק, אבנים ושאר מרעין בישין ורק ממתינים לאות ההתפרעות. התפילה התנהלה בשלווה, ובשעה 8:30 לערך, החל מעמד ברכת הכהנים של תפילת שחרית…

היה זה מעמד מרטיט לב. מאות כהנים עמדו, פניהם מכוונות אל הקהל, עטופים בטלית ומתנועעים בהתרגשות. מולם, עמדו רבבות יהודים מתברכים, שואפים עוד קורטוב של 'יברכך' מתנגן, 'וישמרך' מתרונן, 'וישם לך שלום' מבטיח…

ברגע זה, גילה מפקד פלוגת משמר הגבול כי יותר מאלפיים ערבים כבר התקהלו בהר הבית, והם החלו מובילים את האבנים וכלי המשחית, הגרזנים, הפטישים ומטעני החבלה, לכיוון רחבת הכותל. ברכיו רעדו באימה, הוא התכסה זיעה קרה, והתקשה לשמור על קור רוח כשהזעיק תגבורת, שבוששה מלבוא…

בינתיים, המשיכה התפילה לפי הקצב המתוכנן, ובכל רגע פלטו האוטובוסים עוד ועוד יהודים שבאו לזכות להתברך מפי הכהנים, בברכת הכהנים בתפילת מוסף. גם בהר הבית לא היה שקט – למעלה מאלף ערבים נוספים נענו לקריאה להגיע להר מצויידים באבנים וגרזנים, והמואזין חזר וביקש מהפורעים לבוא ולהפוך לשאהידים, עכשיו ומיד…

ברחבת הכותל, שמים בהירים פרוסים, תפילה חגיגית נישאת בחלל. רבבות יהודים עומדים בתפילה, אין להם מושג מה קורה ממש מעליהם, איזו סכנת חיים נשקפת להם בכל רגע. רק תושבי הרובע היהודי שבתיהם משקיפים להר הבית ראו את ההיערכות הטרוריסטית במקום, ומיהרו להתקשר למשטרה בחרדה נוראה…

הפוגרום היה ענין של זמן, של דקות בודדות. רחבת הכותל והר הבית היו כשתי חזיתות, רגע לפני מלחמה. בצד אחד רבבות יהודים עטופים בטליתות ועוד רבבות נשים וטף, ובצד השני – ממש מעליהם, בהר הבית, למעלה משלושת אלפים צעירים ערבים חמומי מוח משולהבים אשר אמרו 'לכו ונכחידם מגוי, ולא ייזכר שם ישראל עוד…'

כשהגיעה שעת ברכת הכהנים, עין לא נותרה יבשה. רחבת הכותל דמתה לתפילת נעילה… הכהנים עמדו והשתפכו ברגש, מברכים את הקהל כולו בברכת שמירה והגנה הנחוצה להם יותר מאי פעם… הקהל עמד וקיבל את הברכה בעיניים עצומות בדבקות, מכוון עצמו לשערי השמים הפתוחים בעת הברכה השמימית הקדומה והעילאית ביותר, במקום המקודש ביותר…

קולות התפילה וברכת הכהנים, זעקות ה'וישמרך' המתנגנות בניגון מסורתי, הגיעו היטב לרחבת הר הבית, בה עמד ההמון המשולהב ורק ציפה לאות היציאה לטבח. גם קריאות 'ישא ה' פניו אליך' הגיעו למרומי הר הבית, והטרוריסטים המובילים כמו גם פקודיהם הזוטרים, כולם שמעו והאזינו, אך התמהמהו בלי שום סיבה… רק כשהרוב המוחלט של הציבור התפזר, אז 'נזכרו' מפקדי הטרור הערבים לתת את האות – – –

בבת אחת, הפכה רחבת הכותל לאדמת מלחמה. אבנים וסלעים התעופפו, כלי ברזל חדים התרוממו, מטעני חבלה ורימוני עשן התפזרו. היהודים נמלטו מהמקום בזעקות אימה, כשקולות הפורעים הערבים רודפים אחריהם: 'איטבח אל יאהוד! ג'יהאד! ג'-י-ה-א-דדדדד' – – –

בתוך דקות ספורות, הפך הכותל לחזית של ממש, שדה קרב מאולתר ומסוכן. יהודים בודדים נפצעו קלות עד שהספיקו להימלט, אך רחבת הכותל מעולם לא נראתה רע יותר – רסיסי חומרי נפץ, פטישים וגרזנים, אבנים בכל הגדלים והצורות, הרס שאי אפשר לתאר…

בדקות הקרובות, ניסו השוטרים להשתלט על המהומה המתחוללת, אך ללא הצלחה. בעזרת כלי המשחית שבידיהם הצליחו הפורעים לרדת מההר, להעלות באש נקודת משטרה, ורק אחרי שכח מיוחד הוזעק והחל בירי חי לעבר הפורעים המתפרעים, החלה המהומה להירגע…

הכותל המערבי היה נראה כשדה קטל, ועד היום, כל מי שמביט בתמונות מאותו יום נוראי – אינו מבין איך יצאו משם יהודים חיים וקיימים על שתי רגליהם. איך הסתיים האירוע באפס אבידות לצד היהודי, ובלא פחות מעשרים ואחד הרוגים בצד הטרוריסטי. הן עד הגעת הכוחות השתוללו הפורעים באין מפריע, ועד שעה קלה קודם לכן – המה הכותל ברבבות יהודים שבאו להתברך…

"אפילו אדם רואה חרב שלופה ונתונה בצווארו, משכים לבית הכנסת ושומע ברכת כהנים, ואין דבר רע מזיקו!" – מגלים חז"ל הבטחה שכדאי להכיר. אפילו אלפי פורעים ערבים מאיימים, מכונסים משולהבים ומוסתים, מצויידים באלות, בגרזנים, בפטישים ובסלעים – אינם יכולים להזיק, אינם יכולים להרע, כי היהודים שמעו ברכת כהנים המהווה עבורם שמירה והגנה עילאית ושמימית!

בימים כאלה, כשאיומים מתגברים מבית ומחוץ, ליהודים אין סיבה באמת לדאוג… הסיפור הזה, המובא בספר 'ברכת כהנים', מלמד: כל מה שצריך הוא לשמוע בברכת כהנים בכוונה, להתרכז בברכה, להקשיב למה שהכהנים מברכים. והשמירה העליונה מובטחת.