"וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה (שמות ל"א, ו')
יש האוהבים את ארץ הקודש בכל ליבם. כזה היה הרב מרדכי גיפטר: הוא התענג על זמן שהותו בארץ, וכאשר נאלץ לעזוב את הארץ הקדושה נעצב בלי גבול.
דמעותיו הטהורות כשנאלץ לשוב לישיבת טלז האהובה שלו שבאמריקה, בערו באש נשמתו מלאת הכיסופים, וליהטו את כל שומעיו. כששב לאמריקה נראה כי משהו מאורו הועם- כי חלק מנשמתו נותר בארץ הקודש.
הרב גיפטר גילם גדלות רוח לצד דבקות הרגש. היו בו ההיגיון של ליטא בשילוב אשה היוקדת של תנועת המוסר, ואחד לא סתר את משנהו. הוא חי את המילים שלמד.
כזה היה הרב גיפטר – סולם מוצב באמריקה, וראשו מגיע לישיבת טלז בליטא.
היכרותי עם הרב גיפטר החלה זמן רב טרם התמנה לראש ישיבת טלז. אחד התפקידים הראשונים של הרב גיפטר, אחרי שעזב את הישיבה באירופה, היה רבנות בית הכנסת במרכז העיר בולטימור. הרב רודרמן רצה 'לשדך' לרב גיפטר חברותא הולם לדרגתו, ומצא את אבי ראוי לכך.
ימים רחוקים אלו, שבהם למדו בצוותא בבית הכנסת השקט היו ימים של לימוד באין מפריע – שניהם היו צעירים מלאי כוחות ומרץ, ושניהם ביקשו להתמסר ללימוד התורה בלי הפוגה.
כאשר הגיע הרב גיפטר ארצה עם כשלושים וחמישה תלמידים, כדי להקים סניף של ישיבת "טלז" (שבעיר קליבלנד) ביישוב טלזסטון – התהדק שוב הקשר שלי עמו.
היישוב החדש טלזסטון, ששכן למרגלות הרי ירושלים בסמוך לכפר הערבי אבו גוש, הכיל בנייני מגורים ובתים פרטיים. הוא היה מוקף צמחייה עבותה של יער ירושלים, פינות חמד קסומות מילאו את טלזסטון, ופרחים בכל גוני הקשת פרחו שם בשפע.
רחובותיה של טלזסטון נבנו בצורת הספרה שמונה. כביש הכניסה ליישוב היה תלול, ובקצהו התנשאה רמה שעליה הוקם בניינה המרשים של ישיבת טלז בארץ ישראל.
הרב אליעזר סורוצקין, חתנו של הרב אליהו מאיר בלוך ראש ישיבת טלז בקליבלנד, הגה רעיון להקמת קריית מגורים סביב ישיבת טלז בארץ ישראל. כך הוקמה טלזסטון, וכשנתיים לאחר הקמת היישוב נשלח הרב גיפטר לפתח את הישיבה ולעמוד בראשה.
אני ומשפחתי היינו בין ראשוני המתיישבים ביישוב החדש כשנה לפני הגעתו של הרב גיפטר. הקרבה בין ביתנו לבית משפחת גיפטר העניקה לי מתנה יקרה וסיפקה לי את הזכות לפתח קרבה אישית לאחד מגדולי ישראל המופלגים, מראשי הישיבות הגדולים ביותר שצמחו באמריקה. ייתכן ששורשו של קשר זה נעוץ בידידותו של הרב גיפטר עם אבי, אך זו לא הייתה הסיבה היחידה לקשר; הרב גיפטר אהב כל בן תורה, והתייחס אליי כאילו הייתי בנו.
משפחת גיפטר התגוררה בטלזסטון יותר משנתיים וחצי, עד שהרב ברוך סורוצקין, ראש ישיבת טלז בקליבלנד חלה, והרב גיפטר נקרא למלא את מקומו. בתקופת מגורי הרב לצדי למדתי בישיבת מיר, אך ניצלתי בשמחה כל הזדמנות שנקרתה לפניי להשתתף בשיעוריו. דוגמה בולטת היא השיעור שהיה בימי שישי על הספר "מנחת חינוך".
כיוון שהייתי בין האברכים הבודדים שהייתה ברשותם מכונית, זכיתי להסיע את הרב לפגישותיו עם מאורי תורה, כמו ר' חיים שמואלביץ והרב אלישיב. נסיעות בלתי נשכחות אלה היוו עבורי שעת כושר נדירה אישית עם ראש הישיבה – דיברנו בלימוד, ויכולתי להעלות בפניו כל שאלה ולשאוב תועלת ממוחו החד כתער, מחכמתו העצומה ומדעת תורתו הצרופה.
אני זוכר את ההתפעלות הטהורה ואת ההשתאות האמיתית שראיתי על פניו בצאתו מפגישתו הראשונה עם הרב אלישיב. הוא נראה כאדם שראה מחזה מפעים ויוצא דופן. לא אשכח את מילותיו:
"ראיתי עכשיו את הנסיך של כלל ישראל", הוא קרא ביראת כבוד, "את הנסיך של כלל ישראל!"
בהגיענו לטלזסטון מצאנו את עצמנו בעיר ריקה מתושבים שעתידה לוט בערפל. איש לא ידע כיצד יתפתח האזור שבפרברי ירושלים. בואו של הרב גיפטר ותלמידיו למקום היה עבורנו ברכה של ממש, שכן אז קמה בטלזסטון קהילה אמיתית של בני תורה: מאז יכולנו לארח בחורי ישיבה בסעודות השבת, בסדר שלישי למדתי בישיבה בחברותא עם ר' יוסף סורוצקין. היו אלה שנות זוהר לאורה של ישיבת טלז והשקפתה.
כשנערכו בטלזסטון בחירות למועצה המקומית, ביקש ממני הרב גיפטר להציג מועמדות כנציג המועצה מטעמו. מעולם לא חשבתי להעסק בענייני פוליטיקה, וחששתי שהדבר יגזול זמן רב מלימודי.
"ר' יהושע", הוא אמר לי, "איך געב דיר נישט קיין 'בחירה' אין דעם" – (איני נותן לך אפשרות בחירה בזה!) "דאס איז עבדות" – (זוהי עבדות). "איך געב אייך עבדות" – (אני מטיל את העבדות הזו עליך). "דו דארפסט זיין אן עבד" – (אתה צריך להיות עבד של ריבונו של עולם).
מובן שמילים אלה לא הותירו לי פתח סירוב. הבנתי את תחושת השליחות שהוא מנסה לטעת בי. שאלתי: "האם ראש הישיבה מרשה לי להיוועץ בר' חיים שמואלביץ?"
הייתי תלמיד ישיבת מיר, ור' חיים היה מורי ורבי. חשתי חובה לשמוע את דעתו לפני החלטה כזו.
ר' חיים הקשיב בתשומת לב ופסק את פסקו.
"זאלסט ארבעטן פאר ר' מאטל איין יאר" – תעבוד בשביל הרב גיפטר שנה אחת. "נאכדעם, קום צוריק און פראג נאכאמאל" – אחר כך תחזור אליי ותשאל שוב.
לצערי, בסיומה של אותה שנה כבר לא היה ר' חיים בין החיים, והרב גיפטר נאלץ לחזור לאמריקה, כך שהשאלה כבר לא הייתה מעשית…
אולם בשנה זו הייתי נציג במועצת היישוב טלזסטון. מילאתי את הוראותיו של הרב גיפטר בשלמותן, והשתדלתי בהכוונתו להפוך את העיר למקום של תורה.
אחד הרגעים הקשים ביותר בחייו של הרב גיפטר היה כאשר התבשר שעליו לחזור לאמריקה. אומרים שהרב גיפטר התייעץ עם הרב שך ועם הסטייפלער, והם הורו לו לשוב. הוראה זו הייתה קשה מנשוא עבורו. לפני פרידתו מהארץ מסר שיחת פרידה בבית הכנסת המרכזי של טלזסטון:
"לא זכיתי למה שזכה משה רבנו", הוא אמר כמעט בבכי: "אמנם משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל, אבל הוא גם לא הוכרח לעזוב אותה אחרי שכבר נכנס אליה. אותי, לעומת זאת, מגרשת ארץ ישראל מגבולותיה!"
דמעותיו המרטיטות חדורות האהבה לארץ ישראל גרמו לנו השומעים לדמוע. אהבתו לארץ ישראל ולירושלים הייתה עזה כל כך, עד ששמעתי מבני משפחתו שמעולם לא התאושש אחרי חזרתו לאמריקה. מאותו יום והלאה, הם אמרו, הוא נהיה אדם אחר.
משפחת גיפטר לא חזרה לביתה הקודם בשכונת ויקליף שבקליבלנד. כדי להדגיש שהם במצב ארעי של גלות עברו לדירה שהייתה בפנימיית הישיבה. כך הם חיו – ר' מרדכי למד, לימד והשפיע על הדור הבא של תלמידי טלז, ובה בעת מעולם לא הפסיק לכסוף לאוויר הארץ הקדושה.
פעם שיתף אותי ר' מרדכי בחידוש שחידש, ואותו כתב במכתב ששלח לרב רודרמן:
המשנה אומרת, 'המפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו'. והרב הסביר: "עד שהגעתי לארץ ישראל, הבנתי שהכוונה היא לאדם השקוע ב'קצות', ב'נתיבות' או ברבי עקיבא אייגר, ועוצר מלימודו כדי להתפעל מיופיו של אילן. התנהגות כזו מעידה על זלזול בלימוד התורה, ולכן האדם מתחייב בנפשו.
אבל עכשיו כשהגעתי לארץ ישראל אני מוצא את עצמי מהלך באותן דרכים שבהן התהלך אברהם אבינו… איך, מאטל גיפטר, גייט אויף די זעלבע בערג פון אברהם אבינו- אני, מוטל גיפטר, הולך באותם הרים, שהלך בהם אברהם אבינו… איינער וואס ביי אים איז דאס המפסיק ממשנתו – מי שמחשיב הכרה כזו (של מראה אילן או הר יפה בארץ ישראל) ומפסיק מלימודו, פרשטייט ער נישט אז דאס איז אויך קודש אבריך הוא – ואינו מבין שגם ההרים האלה הם ביטוי של אלוקות… הרי זה מתחייב בנפשו".
בהמשך מצאתי שביאור זה מובא גם בשם הבעל שם טוב, ומעניין שגם הבעל שם טוב השתוקק להגיע לארץ ישראל, אך מאמציו לא עלו בידיו…
על אף ששהיתי במחיצתו רק שנים ספורות, לעולם לא אשכח את השיעורים ששמעתי ממנו ואת הזמן שזכיתי להיות אתו. לעולם לא אשכח את חיוכו, את חמימותו ואת חכמתו. בעיקר את אהבתו הלוהטת לארץ האבות, ואת שברון הלב שחש כשנאלץ לעזוב את בית המדרש האהוב שבראש ההר ולהמירו במרחביה העצומים של אמריקה ובחורפי קליבלנד הקפואים.
שנות שהייתו המועטות בטלזסטון תיזכרנה תמיד כשנים הטובות ביותר בחייו- שנות ההוד, שנות השובע.
אמר לי פעם צעיר בניו: "התקופה שבה גר אבי בארץ ישראל הייתה מיוחדת כל כך לאבי ולמשפחתי. שנתיים לאחר מכן הייתי בוכה כל לילה עד שנרדמתי- עד כדי כך התגעגעתי לארץ ישראל ולחיים בה. זאת הייתה תקופת השיא של חיינו".
זאת הייתה תקופת השיא בחיי משפחת גיפטר. ואני זכיתי לעמוד לצדם בימי הזוהר הללו.
אחרי חזרת הרב גיפטר לקליבלנד נסגרה ישיבת טלז בארץ ישראל, אך לעד יישארו חותמם והשפעתם לש הרב גיפטר ושל ישיבת טלז.
מתוך הספר בהיכלם