לפני כמה שנים היינו כשבוע ימים באיזה כפר של יהודים ישרי דרך. בבית הכנסת שם ראיתי ילד כבן שמונה שנים עומד ומתפלל 'שמונה עשרה' באופן מיוחד ביותר, בכוונה גדולה, בצורה של דביקות, ידיו על ליבו – כפי שנפסק להלכה, והשתוממתי לראות ילד צעיר כזה מתפלל כך.
כאשר הגיע יום השבת בא הילד לבית הכנסת יחד עם אביו, ואזי נפשטה תמיהתי מהיכן בא הדבר לילד צעיר כזה – ראיתי שהאב עומד ומתפלל באותו אופן ובאותו סגנון, בכוונה ובדביקות גדולה. התברר לי כי הילד מחקה את תפילת אביו בדיוק ממש, לכל פרטיה ודקדוקיה.
אותה שעה ראיתי לעיניי המחשה חיה למה שכתוב בכל הספרים כי עיקר החינוך הוא ע"י דוגמא אישית, כמגנט המושך אחריו את הנמצא סביבו. כאשר האב מתפלל כדבעי אז ממילא הבן מתנהג כך אחריו.
וממילא צריך שתהיה לכל אחד אחריות להתפלל כדבעי. וגם אם הוא עצמו אינו במדרגה זו, אבל לכל הפחות למען חינוך הילדים יעשה כן, כדי שיזכה להעמיד לעצמו 'מהלכים בין העומדים'.
ובעניין זה שלפעמים חושב אדם לעצמו 'אני כשלעצמי איני נמצא במדרגה זו, להתפלל בכוונה ובהתלהבות, מה הטעם שאעשה דברים ופעולות מן השפה ולחוץ, אך ורק עבור הילדים' – שמעתי שפעם נכנס יהודי אל הרה"ק ר' שלמה מזוועהיל זי"ע וסיפר, שכאשר היה אברך צעיר, בשובו הביתה בסוף היום היה קורא עיתון ומעביר את זמנו. אמנם לאחרונה כשהילדים החלו לגדול החליט שאין זה ראוי שהם יראו את אביהם מבטל את זמנו, החליט אפוא להוציא גמרא מהארון ולשבת ללמוד בבית. אלא שבתוך תוכו הוא חש כי הוא מרמה את עצמו ואת בני ביתו, הרי באמת אינו בדרגה זו, וכי ראוי הדבר שילמד רק כדי לתת דוגמא לילדיו?
כששמע הרה"ק את שאלתו השיב לו בתוקף: האם אתה מרמה מישהו? 'דו נארסט'? אין כאן שום שקר, להיפך, זוהי האמת. אם כך היא דרך העולם, שכדי לחנך הילדים יש ליתן להם דוגמא אישית, אם כן השקר הזה הוא אמת לאמיתה, ע"כ.
(אהל מועד – בחוקותי תשע"ט)