ראיתי את הגמרא מסכת חולין ששימשה את ה'חזון איש', היא היתה עטורה במאות הערות צפופות וקטנטנות. התפעלתי עד מאוד כיצד ה'חזון איש' שהיה קצר רואי, עם מספר כה גבוה במשקפיים, הצליח לקרוא ולכתוב אותיות קטנות כאלו

"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח"  (שמות ו', ט')

כל אדם יכול להבחין במושג הזה, כיצד הוא קיים אצלו ואצל אישים אחרים שבסביבותיו. פעמים רואים אדם שבאופן רגיל הוא כבד שמיעה ואילו כשהדבר חביב אצלו הוא שומע היטב. או שאין ביכולתו לעשות דבר מסוים, אולם כשמתעורר בו רצון עז לעשותו בניגוד לכוחותיו הרגילים והפשוטים, לפתע הוא מוצא את עצמו משתמש בכוחות עילאיים מעל דרך הטבע לממש את רצונותיו.

זאת משום שהרצונות והשאיפות גורמים לגילוי כוחות עמוקים יותר הגלומים בו, ומפתחים בו חושים מעל דרך הטבע להוציא רצונותיו אל הפועל.

פרט זה זכור לי בעיקר במחיצתו של איש האלוקים, מרן הסטייפלער זצוק"ל.

כידוע, בבחרותו סבל הסטייפלער מדלקות קשות באוזניו שנגרמו כתוצאה מהקור הנורא ששרר בעיר הולדתו הורנסטייפל ברוסיה. בעקבות כך, ברבות הימים שמיעתו הלכה ודעכה, עד שבסוף ימיו כמעט ולא הצליח לשמוע כראוי. הנכנסים לחדרו לחלות את פניו היו כותבים את משאלתם על גבי הכתב, והוא היה משיב להם בקול רם ככבד שמיעה.

אולם דבר פלא ראינו לא אחת, כאשר היה נכנס למעונו אי מי מגדולי ישראל או תלמיד חכם בעל שיעור קומה, לפתע הצליח הסטייפלער לשוחח עמו בדברי תורה ובענייני השעה ללא צורך בכתיבה. הוא שמע בחביבות את תוכן דבריו של האורח הרם וניהל עמו שיחה מושלמת הלוך ושוב, כאילו שמיעתו תקינה לחלוטין.

כיצד יתכן הדבר?

התשובה היא, כי כאשר הדבר חביב על האדם הוא נותן דעתו ולבו להבין ולשמוע, וכדברי חז"ל הנזכרים שאף על פי ששני קולות אינם משתמעים, בגלל החביבות שלו לדברים הוא מצליח לשמוע!

אותו רעיון שמעתי מתלמיד חכם שזכה להסתופף במחיצתו של מרן הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי סולובייצ'יק זצוק"ל. הוא העיד, כי כאשר היו שחים לפניו דברים בטלים על דא ועל הא, לא מן הנמנע היה שלפתע היה פשוט נרדם תוך כדי שיחה, אולם כשהיו מדברים בדברי תורה לפתע קיבל ערנות מפלאה…

אחד מגדולי ומאורי הדור, הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה אור', הייתה לו הנהגה קבועה להיכנס לבית המדרש מדי יום ביומו בריצה כמו בחור צעיר, לקיים דברי חכמים: "לעולם ירוץ אדם לדבר מצווה".

למרות שהרב שיינברג היה בעל מזג רגוע ושלֵו מיחד במינו, וכל מכיריו יעידו כי תמיד התהלך בשובה ובנחת, כאשר התקרב אל בנין הישיבה, הרי שלמרות משא הטליתות הכבד במיוחד שעטה על גופו הצנום, ועל אף גילו המתבגר הנושק למאה, היה רץ בצעדים נמרצים ומהירים עד שצעירים ממנו בעשרות שנים דילגו פסיעות כדי להדביק את צעדיו…

כך גם סיפרו מקורביו, כי עד ימיו האחרונים ממש, כשהיו מעירים אותו היו מזכירים לו את צמד המילים "זמן הנץ", ומיד התנער ממיטתו כנער צעיר ובזריזות עצומה קפץ והתישב על המיטה. ניכרו בו התחדשות ורעננות מופלאה, כלל לא אופיינית וטבעית לאדם בגיל כה מבוגר…

אין זה אלא שכאשר חביבין המצוות על האדם, וקיימת שאיפה נשגבה לקיימן, אזי הוא מתאמץ יותר מכדי היכולת הטבעית שלו וממצה את כל האפשרויות הגנוזות בו, את אלו שהוא מודע להן ואת אלו שאינו מודע להן.

"גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה"

העסקן הדגול, הרב ירחמיאל בויאר שליט"א, מספר, שהיה נוכח פעם בביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל בעת שהגיע רופא העיניים לבדוק את מצב תקינות ראייתו. לצורך הבדיקה הוציא הרופא מהארון את ספר 'קצות החושן' וביקש מהרב שך לקרוא בו בניסיון לקבוע על פי אופן הקריאה את גובה המספר לו הוא זקוק.

סיפר רבי ירחמיאל בהתפעלות את אשר ראו עיניו:

מיד כשראה הרב שך את השורה הראשונה ב'קצות' התחיל לקרוא בו בלהט ובמהירות בלא יכולת הפסקה. אך הרופא קבע נחרצות שבהכרח הרב אינו קורא מתוך הספר אלא מתוך זכרונו, משום שהמספר שהוא שם כעת במשקפי הבדיקה נמוך בהרבה מהמספר לו זקוק הרב.

הרופא ביקש להוציא ספר אחר. הביאו את הספר 'שב שמעתתא', אך גם כאן נשנה הדבר על עצמו. הרב שך קרא בקצב מהיר, והרופא שוב שלל את תקינות הבדיקה – כי לא תיתכן קריאה מהירה כל כך במספר כה נמוך במשקפיים. וכך חזר הדבר על עצמו גם כשהוציאו את ספרו 'אבי עזרי'.

בשלב זה אמר הרופא: "נדמה לי שבכל הנוגע לספרים תורניים, ראייתו של הרב פועלת שלא כדרך הטבע. אני מציע שיביאו עיתון או ספר חולין כלשהו, דרכו יהיה ניתן לאבחן בצורה מקצועית ולקבוע את מצב הראייה האמתי".

ואכן, כפי ששיער הרופא כן היה. כשהביאו לפני הרב את העיתון היומי והתבקש לקרוא בו, התאמץ רבות כדי להבחין במילים ולהשלים את המשפט, וכך הצליח הרופא לקבוע את המידה התואמת למשקפיו…

הפשט הוא, שאהבה לדבר מוסיפה יכולת על־טבעית!

כמעין פלא זה נוכחתי בעצמי בהזדמנות מסוימת. פעם הייתה לי הזכות להרכיב לזמן מועט את משקפיו של מרן ה'חזון איש' זצוק"ל. הבטתי מבעד לעדשות, דרכן הביטו עיניו החודרות, הטהורות והקדושות של ה'חזון איש', ונחרדתי לראות את המספר הגבוה לו נזקק.

מנגד, ראיתי גם את הגמרא מסכת חולין ששימשה את ה'חזון איש'. היא הייתה עטורה במאות הערות צפופות וקטנטנות. בין דפי הגמרא היה מונח מכתב ארוך של מספר עמודים גדושים בדברי תורה, כתב קטן, בכתב ידו של אחד מחשובי תלמידי החכמים שבאו לחסות בצלו של ה'חזון איש' ולקבל לקח מפיו, הגאון רבי אברהם יעקב וינר זצ"ל.

התפעלתי עד מאוד כיצד ה'חזון איש', שהיה קצר רואי, עם מספר כה גבוה במשקפיים, הצליח לקרוא ולכתוב אותיות קטנות כאלו. אך כנראה שגם זה היה מכוח האהבה הגדולה שלו לדברי תורה, אהבה שקלקלה את השורה.

הגאון הצדיק רבי סנדר פריינד זצ"ל סיפר, כי פעם התקייים דין תורה אצל מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים', בין בעלת בית לעוזרת שלה. רבי איסר זלמן שמע את טענות הנדונים ונטה להכריע לטובת בעלת הבית, כאשר לפי ראות עיניו היה נראה לו כי הדין עמה.

אלא שלפתע נעמדה העוזרת, פתחה את פיה והשמיעה טענה חזקה. רבי איסר זלמן הרהר בה מעט והחליט כי אכן היא צודקת, לפי שהטענה שהשמיעה יש לה סימוכין בספר 'נתיבות המשפט' ובשל כך הדין עמה…

לאחר סיום הדיון התבטא רבי איסר זלמן בהתפעלות כי יש ללמוד מכך מוסר השכל עצום. הרי ברור שמעולם לא עיינה אותה עוזרת ב'נתיבות', וייתכן שאף אינה יודעת כלל על קיומו של ספר כזה. אם כן, כיצד הצליחה לטען טענה כה חזקה?

אלא ההסבר הוא, אמר רבי איסר זלמן, כי אין דבר העומד בפני הרצון. אם אדם מאוד רוצה לצאת זכאי בדין הוא מסוגל להגיע ברגע אחד לדרגות רמות ביותר, גם עוזרת פשוטה יכולה לטעון טענה עמוקה של ה'נתיבות'!

הגאון רבי אברהם יעקב איצקוביץ' שליט"א סיפר דבר נפלא אודות חותנו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל, בעל ה'שבט הלוי':

בליל הסדר של שנת תשע"ג תקפה אותו חולשה גדולה והוא התקשה לנהל את חלקו הראשון של ה'סדר' ברוב הדר כמו בשנים עברו. בקושי רב הצליח להוציא את המילים מפיו, עד שבני המשפחה היו מבוהלים לנוכח החולשה הגדולה שנכרה עליו.

אולם כאשר הגיעו ל'שולחן עורך' השתנו פני הדברים ללא הכר, לפתע חל שנוי דרסטי במצבו. מנהגו של הרב וואזנר היה בכל השנים ללמד את הלכות קרבן פסח במהלך הסעדה, והיה מקריא אותן בעצמו בבהירות ובמתיקות מיוחדת, ועתה בעקבות חולשתו ביקש שכל אחד מהמשתתפים יקרא הלכה אחת והציבור יקשיב.

הרב איצקוביץ' מתאר, כי החל מהרגע בו הקריאו את ההלכות נזרקה בו חיות. הרב וואזנר האיר הארות והוסיף חידושים וביאורים תוך כדי הדברים, והיה נדמה כי בכל רגע נעשה ערני ורענן יותר ויותר. כל המסובים בסעודה נגררו לריתחא דאורייתא שהתעוררה שם בענייני קרבן הפסח… ובזכות זאת נותר עד סוף הסדר שמח, ערני וטוב לב כבכל שנה ושנה.

"ראינו במוחש", סיים הרב איצקוביץ', "כיצד התקיימו בו במורי חמי זצוק"ל דברי דוד המלך 'לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני'. למרות חסר כוחותיו וחולשתו הגדולה, חביבותו ואהבתו לתורה נסכו בו כחות מחדשים, והשפיעו עליו חיות ושמחה עצומה עד סוף הסדר. הוא שאב את כל חיותו מהתורה הקדושה".

איידי דחביבא ליה יהיב דעתיה!

והדברים תואמים היטב ללשונו של ה'אור החיים' הקדוש על הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" (שמות ו, ט): "אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם…".

מפליא לראות כיצד התורה הרחיבה את לבם של חכמי התורה!

(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')