"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי" (ויקרא כ' ח')
רבינו פנה אל אחד מתלמידיו ואמר לו:
"הבט נא אל קרני השמש הזורחת על רצפת ההיכל, הבט גם אל הצל הסמוך ברצפה ואמור: מה ההבדל בין שני המקומות?"
הסתכל התלמיד וענה: "בצל, נראית הרצפה נקיה מאוד… ואילו בשמש מבחינים בגרגרי אבק ובכל שריטה קטנה…"
הסביר הרב: "כך הוא במעשי אנוש… אדם מדמה לנפשו כי סיגל הרבה מצוות ומעשים טובים אבל לאחר מותו כשיבוא לעלמא דקשוט, יבדקו את כל מעשיו מול האור העליון האמיתי, שהוא מאיר הרבה יותר לאין ערוך מאור החמה, ומי יודע מה יתגלה אז?…"
פעם בשיחה תמך רבינו יתדותיו בפיסקא אחרונה של הפרק השני במסכת אבות 'ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא'. עמד ושאל מדוע באמת לא יקבל הצדיק את שכרו בעולם הזה?
וישא את משלו: היה אדם שעבד לפרנסתו בבתי הזיקוק לנפט הגולמי, מטבע הדברים מקום זה מלוכלך ברפש ומעלה צחנה וריחות לא נעימים. אדם זה רגיל היה לסיים את עבודתו בצהרי היום, ואחר כך פנה אל מעונו לסעוד אחרות צהריים על שולחן ערוך כדת… יום אחד בגלל ריבוי העבודה נאלץ האיש להישאר כל היום בבית הזיקוק, כיון ששמעו בני ביתו כי יאחר לשוב עמדו וארזו את מנתו והוליכו אליו שיאכל שמה. נענה ואמר להם: 'איך יערב לי האוכל פה, במקום מלא רפש וריחות? מוטב לי לרעוב עד הערב, וכשאחזור לביתי אתרחץ ואסעד פיתי בניקיון אצל השולחן'.
הנמשל: האדם בעולם הזה כשרוי בבתי הזיקוק, מקום מזוהם בהבל וחומריות, איך יערב כאן לצדיק שכרו?! מוטב לו להמתין עד שיבוא לעולם הבא., עולם שכולו טוב, ושם יזדכך ויטהר מטינופי העולם הזה, ושם ירחץ בנחלי אפרסמון ויתענג עונג מלא על השכר שיקבל מבעל הגמולות.
פעם כשבא רבינו להגיד את השיעור בישיבת פורת יוסף, פתח וסיפר לתלמידיו:
הבוקר הלכתי אל הבנק בכוונה למשוך סכום כסף להוצאותי. בטוח הייתי שיש בחשבוני סכום ניכר, מה מאוד הופתעתי כשהודיעוני פקידי הבנק כי אין בחשבון לזכותי אפילו אגורה אחת…
וכמה מוסר השכל יש ללמוד מזה – הפטיר – הנה אדם מתהלך שלו ושאנן בעולם הזה, כשליבו סמוך ובטוח בוודאות גמורה, שיש בקרבו יראת שמים, ומובטח לו שהינו בן העולם הבא. מה רב הטוב הצפון לו שמה בעד מעשיו הטובים – אך באמת מי יודע? הלא יתכן שיתברר אז, כי בהנאותיו מכבוד ומשאר תענוגים בהאי עלמא, הספיק האיש לנצל אל כל ה"יתרה" שנזקפה לזכותו והתרושש לגמרי?! גרוע מזה: יתכן מאוד, שבבוא שעתו להתייצב בפני בית דין של מעלה, יתברר שמלכתחילה היה חשבונו ריק מכל וכל?! והלא כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "אל תאמן בעצמך…"
כשנסע פעם רבינו לחוץ לארץ להתרים עבור בניית ישיבת 'פורת יוסף', הוזמן לדרוש באחת הקהילות החשובות שחבריה נמנו עם התורמים החשובים לישיבה מימים רבים. ויהי בבואו אל בית הכנסת, התברר לו שחלק מהציבור אשר התאסף אינו מקפיד כראוי לשמור תורה ומצוות, אבל מכיון שנענים בעין אחת למגביות ומפזרים כסף רב לצדקה, הרשה לעצמו קודמו של רבינו בשורת הנואמים להרעיף עליהם ברכות ודברי חנופה בלי מעצור.
מיד אחריו קם הרב, ושאג מנהמת ליבו הקרוע לגזרים כי למשמע דברי רב זה חייבים בקריעה, בדיוק כמו בעת ששומעים דברי חירוף וגידוף, רחמנא ליצלן, באשר מדבריו עולה כאילו בזכות הכסף שיתרמו לצדקה ימחל להם הקדוש ברוך הוא על כל החטאים והעוונות, ואינו כן.
בהמשך דרש הרב לפניהם באריכות רבה בדבריו פרט, עד כמה מקנא הוא בהם מחד גיסא, ועד כמה בוכה ליבו עליהם מאידך גיסא. מקנא אני בכם – הכריז בהתרגשות – שזכיתם להחזיק בעץ החיים היא תורתינו הקדושה ולתמוך בעוסקיה העמלים בה בתוככי ירושלים. אבל ליבי בוכה עליכם – המשיך בתוכחה מגולה – אנשים בעלי לב חם הנכשלים באיסורי דאורייתא חמורים. אוי ואבוי, נכשלים בחילול שבת קודש, ששקולה כנגד כל התורה, נכשלים במאכלות אסורות, נכשלים בטהרת המשפחה, היש מכאוב כמכאובי?!
כאן שינה את נעימת דיבורו והוסיף בתקיפות ובגערה: "ראו רבותי, הזהרתיכם, כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יוותרו חייו, ואל תבואו אלי אחר כך בטענות. כל מי שסבור כי המעות שינדוב לישיבה ישמשו לו כפרה על חטאיו הגדולים או הקטנים – טעות גדולה היא בידו. בבקשה, אחים אהובים, אל תתנו לי כספים, תנו שמירת שבת, תנו כשרות, תנו טהרת המשפחה.
אמרו: מעולם לא התרחש בקהל ההוא מעמד כזה של קידוש השם, הציבור יצא מכליו והתרגש עד כדי דמעות, האנשים הכפילו ושילשו את נדבותיהם לישיבת פורת יוסף פי כמה. ועיקר העיקרים, בגמר הדרשה נדחקו ובאו אליו רבים מתוך הקהל לבקש עצות ותיקונים האיך יעזבו דרכם וייטיבו מעשיהם.
סיפר רבינו על דודו הגאון רבי צדקה חוצין זצ"ל – ראב"ד ירושלים, שמלבד צדקותו וחכמתו כי רבה הצטיין גם בהיותו מוהל ותיק ומומחה, והכניס אלפים מילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, מבלי לקחת כל תמורה עבור טרחתו.
באחד הימים כשישב בירושלים, נכנס אדם להזמינו שיבוא ביום השבת הקרוב למול את בנו בביתו העומד בשכונת ימין משה למרגלות הר ציון, מהלך רב מאוד ממעונו של הרב ברחוב שטראוס, ומפני חיבת הקודש נעתר לו.
והנה הגיע יום שבת קודש, רבי צדקה הישיש יצא רגלי בליווי משמשו ללכת אל מקום הברית, במאמץ ניכר עשה את הדרך הארוכה הזו, ויהי בבואו כבר נאספו הקרואים, לפתע הבחין רבי צדקה שאבי הילד אינו ממהר לכבדו במצוה של מילת בנו, והוא מתלחש כממתיק סוד עם אחד מחשובי הקהל, מכיון שעמדו תוהים באפס מעשה, והזמן חלף קראו ושאלו למי מחכים, ומדוע אין עושים את ברית המילה, התוודה האיש כי התחרט משום מה, וברצונו למסור את המילה למוהל אחר שהגיע כעת אל הבית, אך לא עמד לו האומץ להגיד זאת בפה מלא.
אמר לו רבי צדקה: "אי משום הא, אין שום סיבה להתמהמה, תוכל בלב שקט למסור לו את המצוה, כי אינני מקפיד כלל".
ושוב חלפו רגעים ארוכים, כשהקהל עומד וממתין לברית. התפלא רבי צדקה ושאל שוב מה מעכב כעת, השיבו זה במבוכה כי המוהל השני שבחר לעצמו שכח להביא עימו את כלי אומנותו, אולי יסכים רבי צדקה שישתמש הלה בכלים שלו. נענה רבי צדקה: "הריני משאיל לו את כלי ברצון גמור, ייקח וימול".
אחרי הברית יצא רבי צדקה לביתו, ועשה שוב רגלי את כל הדרך הארוכה מימין משה עד שכונת גאולה בליווי משמשו, ותוך הליכתם התפלא המלוה כיצד עבר הרב בשתיקה על התנהגות מחפירה כזאת, על החוצפה והתעוזה, לא די שהטריחו לעשות דרך ארוכה כל כך בחינם, אלא שעוד הרהיב עוז לבקש שישאיל להם את כליו, וטען שהוא לא היה משאיל במקרה כזה בשום אופן.
נתחייך רבי צדקה והשיב: "וכי לא ידעת, הנה אנוכי כבר זכיתי להכניס אלפי ילדים בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, אבל אף פעם לא זכיתי לעשות המצוה באופן מושלם כמו שעשיתי היום, מי כמוני מאושר".
התפלא האיש שבעתיים, היום? הן היום לא עשה מר את המצוה כלל, כי אם מישהו אחר.
הסביר לו רבי צדקה: כבר אמרו חז"ל (ברכות ו.) "חשב לעשות מצוה ונאנס, ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", ובכן בכל פעם שאני מקיים מצות מילה, אף שהיא מצוה גדולה וחשובה מאוד, מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתי כל מיני פניות ונגיעות, מאחר שהקהל חולק לי כבוד, ומברכים אותי אחרי הברית, וקשה לעשותה בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו, לא כן הפעם אשר לא מלתי בפועל, ואף אחד לא החזיק לי טובה ולא נתן לי כבוד, אלא רק בשמים החשיבו לי כאילו עשיתי את המצוה, אם כן תיזקף היום לזכותי מצוה זכה ונקיה מכל פניות ונגיעות, מצוה שכאילו נעשתה בשלמות מצות המילה יותר מכל הפעמים האחרות שמלתי בפועל.
(מתוך הגדה של פסח 'קול יהודה')