הרב ישראל ליוש
"וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח', ב')
רש"י מביא את דברי המדרש, שאכן עלתה מן היאור רק צפרדע אחת, אלא שהמצריים היו מכים אותה והיא התיזה נחילים נחילים של צפרדעים, והן אלו אשר כיסו את ארץ מצרים.
עלינו ללמוד מכאן, אומר מרן הסטייפלער זי"ע בספרו 'ברכת פרץ', על מידה ממידות נפש האדם: הרי המצרים ראו שככל שהם מכים את הצפרדע היא מתיזה יותר צפרדעים, ובכל זאת הם המשיכו להכותה בלי הרף. לו הם היו פועלים ע"פ השכל הם היו חדלים להכות בה והצפרדעים לא היו מתרבות במצרים. וכי הם לא הבחינו שבכעסם הם מביאים על עצמם את צרתם?!
אלא, אומר הסטייפלער, מידת הכעס היא זו שניהלה אותם, וככל שיצאו עוד צפרדעים מהצפרדע היחידה, כעסם גבר וממילא היכו בה יותר, וככל שהיכו בה יותר היא הוציאה יותר צפרדעים, וכעסם גבר עוד והיכו בה עוד, וכן הלאה…
עלינו ללמוד מכל זאת, שכאשר אנו כועסים על זולתנו הרי אנו מלבים את אש המריבה ומגבירים את הכעס, שמעצים את המריבה, שמרבה את הכעס וכו' וכו'. ושום רווח לא ייצא מזה לכועס, כי מידת הכעס האומרת לו 'לנקום ולא להירגע' היא איננה רוצה בטובתו. מידה זו מובילה את הכועס לכעוס יותר.
אך לו נהיה נינוחים ונשקיט את כעסנו, ממילא תשקע המריבה. כי אי אפשר לריב ולהתקוטט כשהצד השני מגיב ברוגע ובשלווה. וכאשר תשקוט המריבה, שני הצדדים ייצאו מנצחים.
***
תפילין יקרות היו לו להגה"ק רבי מיכל מזלאטשוב זי"ע, אותן ירש מאביו הגה"ק רבי יצחק מדרוהוביטש זי"ע. עשירים רבים רצו לקנותן ממנו בדמים מרובים, אך הוא שמר עליהן כבבת עיניו ולא הסכים למכרן תמורת כל הון שבעולם.
פרנסתו של רבי מיכל הייתה דחוקה מאוד ובקושי היה פת לחם בביתו. אשתו הפצירה בו שימכור את התפילין היקרות, שהרי היו לו תפילין נוספות אתן יכול היה לקיים מצוות הנחת תפילין, ובכסף שיקבל תמורתן יוכלו לחיות בשלווה תקופה ארוכה, אך הוא סירב ולא הסכים בשום אופן למכור את התפילין שירש מאביו זי"ע.
שנה אחת, חג הסוכות קרב ובזלאטשוב אין אתרוג. פרנסי העיר ניסו להשיג אתרוג מכאן ומשם, אך העלו חרס בידם ואתרוג אין. בהתקרב החג הגיע לעיירה סוחר אתרוגים ובידו אתרוג מהודר מאוד, אך הוא ביקש תמורתו מחיר רב ולבני העיירה לא היה די כסף כדי לרכשו. לא איש ירא אלוקים כרבי מיכל יוותר על קיום מצוות נטילת אתרוג, והוא החליט למכור את התפילין של אביו כדי לרכוש את האתרוג… וכך עשה, מכר את התפילין בחמישים רייניש וקנה בשמחה את האתרוג.
כאשר חזר לביתו שמח וטוב לב כשהאתרוג המהודר בידו, שאלה אותו אשתו: "מאין לך הכסף לקנות אתרוג כה מהודר, הרי בקושי יש לנו כסף להאכיל את ילדינו?"; "מכרתי את התפילין של אבי!", ענה לה רבי מיכל.
היא כעסה מאוד וזעקה: "כמה הפצרתי בך שתמכור אותן כדי שיהיה לנו מה לאכול, והנה מכרת את התפילין עבור אתרוג…?!", ותוך כדי כעסה הרב נטלה הרבנית את האתרוג וזרקה אותו על הרצפה ופסלה אותו.
קשה לתאר במילים את הרגשתו של הרבי באותם רגעים. הנה, עתה אין לו לא אתרוג ולא תפילין… אך הוא התגבר על מידותיו ושתק. 'לא אאבד כעת גם את ה'שלום בית' שלי', הרהר בלבו ונשאר שלֵו ורגוע.
בלילה בא אליו אביו בחלום ואמר לו: "גדול המעשה האחרון מן הראשון! המעשה הראשון שהסכמת למכור את התפילין היקרות עבור קיום מצווה לך ולכל בני העיירה עשה רעש גדול בשמים. אך המעשה השני שהעברת על מידותיך ולא כעסת על רעייתך, ערכו בשמים רב יותר…!".
