סיפר לי ידידי הרה"ג ר' בנימין פליישר שליט"א דומ"צ וויזשניץ בבורו פארק, שבשנות בחרותו ישב פעם אחת בבית המדרש במאנסי ולמד, ובאותו זמן ישב גם מרן הגה"ק מוויזשניץ ולמד בבית המדרש.
לפתע הבחין איך שהרבי סוגר את הספר שבו למד, ומתחיל ללכת לביתו בלא שום גבאי או משב"ק. מספר ר' בנימין שבאותו מעמד החליט לנצל את ההזדמנות ללוות את הרבי, ומיד נחפז וניגש אל הרבי כדי ללוותו.
כאשר קרב אליו, שאל אותו הרבי: "האם לא קר לך?" השיב ר' בנימין ואמר: "לא". אמר לו הרבי: "כתיב (תהלים ט"ו, ב'): 'ודובר אמת בלבבו'. וכך צריכים לומר: באמת קר, אך זה לא מעניין אותי"…
ואכן תיכף ומיד נענה ר' בנימין ואמר: "אכן קר לי, אך זה לא מעניין אותי"… ועדיין הרבי לא נרגע ואמר לו: כתוב (דברים ד', ט"ו): ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומפני שכעת קר, תלך ללבוש מעיל. וכאשר הבחין הרבי שהוא עדיין מהסס בדבר, ולא ניחא ליה ללכת כעת ללבוש מעיל, אמר לו: "לך ללבוש מעיל, ואני אחכה לך. ואל תדאג, אף אחד לא יתפוס את מקומך"…
♦ ♦ ♦
סיפר מרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א – על ישראל הדרתו בקרית ויז'ניץ בני ברק – שכאשר בא הרה"ח ר' מנחם אליעזר מוזס הי"ו אל הגה"ק מקלויזנבורג זי"ע להזכיר את כ"ק מרן ה'אמרי חיים' זי"ע לרפואה (אחר ר"ה תשכ"ה בו נפל ה'אמרי חיים' למשכב), אמר לו ר' מנחם אליעזר שהוא חושש שאירע כך לרבי מחמת עין הרע. כששמע הרבי מקלויזנבורג את ההשערה, אמר לו: "שמע נא ואספר לך סיפור נפלא שבדידי הוי עובדא", וכך סיפר:
"כשהעתקתי את דירתי מארצות הברית לארץ הקודש, חיזרתי אחר מקום מתאים לבסס שם קהילת חסידים, לבנות בית מדרש ומוסדות ובנייני מגורים. כשהופעתי אצל ה'אמרי חיים' זי"ע, הרציתי לפניו את מבוקשי לקבוע את משכני כאן בבני ברק, והציע לי לקבוע משכני ברחוב עזרא (היכן שלימים נבנתה קרית נדבורנא).
"שאלתי את ה'אמרי חיים': וכי אין חשש שמא יבואו החסידים לידי תחרות?… שלל ה'אמרי חיים' את דבריי ואמר לי: 'אדרבה, תקבעו משכנכם כאן ואל תחששו. אם יתרבו משפיעי תורה וחסידות בעיר, אזי יתרבו גם חסידים השואפים לקבל ולקנות תורה וחסידות, וכמאמר העולם – 'אז ס'איז דא אסאך קרעטשמארע'ס איז דא אסאך טרינקערס' [כשיש הרבה בתי מזיגה, אזי ישנם גם הרבה שותים]"…
כל זאת סיפר כאמור הגה"ק מקלויזנבורג לר' מנחם אליעזר מוזס, והוסיף ואמר: "הנה כתיב (משלי כ"ב, ט') 'טוב עין הוא יבורך', ואחר שראינו טוב עינו של האדמו"ר מוויז'ניץ, ודאי אשר אין עין הרע שולטת בו!"…
*
סיפר יהודי המתגורר בלונדון, שאביו היה לפני הרבה שנים בעל האכסניה של כ"ק מרן בעל 'אמרי חיים' מוויז'ניץ זי"ע בעיר וויען, וסיפר, שפעם אחת בטרם צאת ה'אמרי חיים' מבית האכסניה, מסר לאביו סכום הגון של כסף באמרו שיתן את הכסף למשרתת הגויה שעבדה שם בבית. וכשהשיב לו אביו שהמשרתת מקבלת סכום קבוע כל חודש על עבודתה ואין צריכים לשלם לה שום דבר, אמר הרבי שבהיותו באכסניה היא צריכה לעבוד קשה, כי מגיעים לכאן הרבה אנשים, ועל כן צריכים לשלם לה במיוחד על זה.
בדרכו של הרבי החוצה, המתינה שם המשרתת הגויה, וכשעבר לידה אמרה בקול: "יישר כח גדול רבי!"… וה'אמרי חיים' – כשעיניו עצומות – נענע בראשו לעברה…
*
סיפר לי הרה"ח ר' חיים מאיר אוביץ הי"ו מראשי מערכת 'קשר איתן' דחסידי וויז'ניץ, שביום ב' דר"ה שנת תש"פ, אכל אורח אחד מאירופה בבית מרן האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א – על ישראל הדרתו בקרית ויז'ניץ בני ברק – בחדר שע"י חדרו. כשהרבי עבר שם הבחין באורח זה, ושאל אותו אם יש לו הכל, והשיב האורח שהיו לו חלה ודגים ובשר (מכלל הן אתה שומע לאו – שמרק לא היה לו…).
אח"כ בעת עריכת השולחן של נעילת החג דר"ה, שבו השתתפו אלפי חסידים, שלח לו הרבי שיריים את כל צלחת המרק שלו, ושלח לומר לו ש"זה לא שיריים"…
*
מספרים שבאותו לילה שנדחתה הטיסה של הרבי לארה"ב (יום ג' פרשת וירא תש"פ), והוא חזר משדה התעופה בלוד למעונו בבני ברק, נכנסו אליו כמה אברכים לכבד אותו בסנדקאות לברית של ילדיהם שתתקיים למחרת. כששמע הרבי את רצונם, אמר להם: "הרי לא ידעתם שאהיה כאן, ובוודאי כבר כיבדתם מישהו אחר בסנדקאות, ואם כן לא שייך לקחת מהם את הכיבוד".
האברכים לא רצו לוותר כל כך מהר, ואמרו הרבי: "היות והרבי כאן, כולם מוחלים ומוותרים ורוצים שהרבי יהיה הסנדק", אך הרבי עמד על דבריו ואמר להם: "הלא בודאי כיבדתם איזה סבא או יהודי חשוב, ולאחר שכיבדו לא שייך לקחת ממנו את הכיבוד". וכך היה – בכל הבריתות שהתקיימו ביום שלמחרת בבית מדרשו, לא היה הרבי סנדק…
וסיפר לי הרה"ח ר' נטע בריזל שליט"א מחשובי חסידי ויז'ניץ, שסיפר לו אחד, שבאותו לילה שהרבי חזר לביתו, הוא נכנס אליו וביקש לכבדו בסנדקאות בברית של נכדו שתתקיים למחרת. שאל אותו הרבי: "איך אתה יכול לכבד אותי בברית של נכד?" השיב החסיד: "הרי כיבדו אותי בסנדקאות, ואני מכבד את הרבי להיות הסנדק". אמר לו הרבי: "אה, זאת אומרת שכיון שכיבדו אותך הרי זה שייך אליך ואתה מכבד אותי… נו, עכשיו זה שייך לי, ואני מכבד אותך להיות הסנדק"…
(נועם שיח ויצא תש"פ)