הגיע אלינו סיפור מופלא על השגחה פרטית, שהתרחש ממש בשנים האחרונות. הסיפור כולו אמיתי והוא סופר לנו ע"י אחד מגדולי ראשי הישיבות בירושלים (המעדיף להישאר בעילום שם), תלמיד חכם עצום לכשעצמו, שלכבוד ייחשב לנו הזמן היקר שהקדיש לנו כדי לספר את הסיפור. כאן גם המקום להודות לו על כך.
והנה הסיפור:
בארצות הברית ישנו יהודי חרדי בשם חיים רימר (שם בדוי), איש עסקים חובקי עולם. ברוך ה', פרנסתו היתה מצויה בריווח. דא עקא, שהוא לא מוכן היה לתרום אפי' שקל אחד למוסדות להרבצת תורה – כוללים וישיבות. לארגוני רפואה, גמחי"ם וכד' תרם בשמחה, אך לבני תורה, השוקדים על תלמודם יומם וליל – סירב בנחרצות, והשיב ריקם את פני כל ה'משולחים' למיניהם. "שילכו לעבוד", טען, "כמו שאני עבדתי והשגתי את כספי בעמל ויושר, יכולים גם הם לנהוג כמוני. מדוע שלא יעשו זאת?".
היו שניסו להסביר לו את טעותו, לסבר את אוזנו בגודל חשיבותם של לומדי התורה – אך נחלו כישלון. הם נתקלו בחומה אטומה כברזל, שלא היתה מוכנה להישבר בפני שום טענה. הוא לא היה קמצן, אך לתרום ללומדי התורה – סירב בכל בתוקף. עד מהרה, ידעו כל ראשי הישיבות והכוללים, המכתתים את רגליהם בנכר על מנת להשיג כסף ללומדי התורה, שאצלו אין להם מה לחפש.
בת היתה לו, לאותו חיים רימר, כשרה וצנועה. לרוע מזלה, היא היתה חולה במחלה נדירה שאחת ההשלכות שלה היא שלבת אין אפשרות להתחתן עם כל אחד אלא רק עם אדם החולה ג"כ באותה מחלה. את טובי הרופאים הזעיק אביה לנסות למצוא לה מזור, ללא הצלחה יתירה. כשהגיעה בתו לפרקה, פנו הוריה למיטב השדכנים באמריקה ומחוצה לה בבקשה למצוא לה שידוך העונה על הדרישה הנדירה, אולם חולפים הימים, ועוברים גם שבועות וחודשים, והטלפון בבית נותר דומם.
אמנם תשורה נאה הבטיח חיים הלז לשדכן שישדך לבתו את זיווגה, אולם, טענו השדכנים שוב ושוב, ואף צדקו – מתוך עשרות אלפי הבחורים החרדיים בני גילה של בתך, הסיכוי הוא אפסי למצוא בחור החולה ג"כ במחלה נדירה זו! וכך נוקפות להן השנים, חברותיה של הבת האומללה כבר נשואות באושר וחובקות ילדים, ושידוך עבורה – אין.
בצר להם, החליט אביה לטוס לארץ הקודש ולהפיל תחינה במקום ממנו לא זזה שכינה מעולם, בכותל המערבי. הוא הזמין כרטיס טיסה, ונסע לבדו לארץ הקודש. אשתו העדיפה להישאר בארה"ב עקב עבודתה. הטיסה עברה בשלום, והוא נחת בארץ. בצאתו מהשדה תעופה עלה על המונית הראשונה שנקרתה בדרכו, לכוון "רמדה רנסנס", אחד המלונות היוקרתיים בירושלים. עם הגעתו למלון, מיד שם את חפציו בחדר שהוקצה לו ויצא מהמלון בשנית בכדי לעצור מונית לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. לאחר נסיעה קצרה הוא כבר היה שם, פוסע מעדנות לכיוון הכותל.
היה זה בשעות אחר הצהריים של ימות הקיץ, ורוח ירושלמית קלילה נשבה ובידרה את שולי חליפתו. הוא נטל ספר תהלים והתיישב על אחד הכיסאות הפנויים ברחבה, מתכוון לפתוח בתפילה ותחנונים עבור בתו יקירתו, שרק למענה עזב את עסקיו המסועפים והגיע הנה. הבעיה היתה, שהוא חש לפתע כאילו ליבו בל עימו. כל הרגשות נחסמו, הדמעות יבשו, וכאילו לא הגיע במיוחד כדי להתפלל על בתו מעוכבת השידוך אלא להסתכל על האבנים העתיקות והיונים הלבנות. לא היה לו חשק אפילו לפתוח את ספר התהלים.
הוא סוקר את האזור סביבו בייאוש, כשתחושה קרירה ומוזרה מזדחלת לליבו. במרחק כמה מטרים ממנו הוא מבחין באברך שעומד וקורא תהלים בהתרגשות רבה, כשדמעותיו מרטיבות את חליפתו. מדי פעם הוא מוציא ממחטה ומקנח את דמעותיו הזולגות, ללא הועיל. נראה שצרה קשה מתרחשת עליו. חיים רימר מביט בו במשך דקות אחדות, אך האברך לא שם לב וממשיך להתפלל ביבבות חרישיות.
לאחר דקות ארוכות כנצח, כשמיודענו חושב לעצמו: 'מה אתי? למה אני לא מתפלל ככה? הרי הגעתי לכאן ממרחקים להתפלל על בתי בפרט. לא עת חלומות עכשיו'! – הוא חש לפתע גל של התעוררות עובר עליו, והחל עד מהרה לקרוא תהלים ברגש, כשמעיניו החלו לנשור דמעות של צער נוקב שהרטיבו את ספר התהלים. הוא קרא וקרא ללא הפסקה, ולאחר כשעה של קריאת תהלים, עצר והסתכל שוב על האברך סמוק הלחיים, שהמשיך להתפלל בבכיות.
הוא החליט – 'עד כאן. אני ניגש אליו ושואל מה קרה'… וממחשבה למעשה. הוא פנה לאברך ושאל אותו: "סליחה שאני מפריע, אבל… פשוט אני נמצא כאן כבר למעלה משעה ורואה אותך קורא תהלים בדמעות ובבכיות… נראה שהמצב חמור… אולי אני יכול לעזור במשהו?"
האברך הביט בו בעיניים אדומות ואמר: "תזכו למצוות, אבל אני לא חושב שיש באפשרותכם לעזור, אין לכם מה לדאוג"… רק לאחר הפצרות מרובות ניאות האברך לספר לו. "תשמע, יש לי בת שבאה בקשרי שידוכין עם בחור מופלג בתורה, ירא שמים ובעל מידות, שלומד בהתמדה רבה. הבעיה היא אחת: אין לי כסף להוצאות החתונה, לנדוניה, לאולם ובעצם לכלום. וזאת מלבד החובות היום-יומיים המעיקים עלי זה שנים. אי לכך, חששי העמוק הוא שהשידוך עומד להתבטל, לצערנו הרב. אמרתי לעצמי, אבוא לכאן ואתפלל לפני הממציא יש מאין, שישלח לי את עזרתו".
חיים רימר שמע זאת, וליבו נכמר בקרבו. הוא נקלע לסערת רגשות. מצד אחד, האברך כל כך ריגש אותו בתפילתו, בזכותו הוא התעורר להתפלל על בתו שלו, ונראה עליו שמלבד לימוד התורה אין לו בעולמו כלום (תרתי משמע…). אך מצד שני, הוא 'לא נוהג' לתמוך בבני תורה…
לאחר רגעים ארוכים של מחשבה, החליט לתת לאברך את כל הסכום לו הוא זקוק. ההחלטה לא היתה קלה, אך הוא מצא את עצמו שואל במהירות את האברך המופתע: "בכמה מסתכמות כל הוצאות החתונה?"
עכשיו היה תורו של האברך לחשוב. "מאתיים אלף שקל", השיב לאחר מחשבה ארוכה. לתדהמתו של האברך, הוציא חיים פנקס שיקים מכיס חליפתו ורשם עליו סכום של 55,000 דולר. הוא מגיש אותו לאברך שעמד בהלם.
לאחר דקה התעשת האברך מהפתעתו העצומה והחל מברך את חיים בכל הברכות שכתובות בתורה, כשהוא מרוגש ושמח כולו. כשסיים, שאל את חיים למעשיו הוא כאן, ועל מה ראה לתרום לו כך את כל הסכום במלואו. זרם הדמעות נפרץ שוב, וחיים התחיל לספר לו על העושר שה' בירכו, ואת סיפורה של בתו, שחולה במחלה הנדירה, ולא מוצאת את זיווגה כבר שנים ארוכות.
האברך הרגיע אותו, ובירך אותו. "מי יודע, אולי בזכות החסד הכביר שגמלת עימנו תמצא בתך את הבחור המתאים בקרוב". חיים ענה 'אמן' נרגשת מעמקי ליבו, והם נפרדו בהחלפת מספרי טלפונים הדדית, כשהאברך מוסיף כל הזמן לברך אותו ולהודות לו על עזרתו הרבה. "אם ימצא בחור מתאים, אתקשר אליך", הבטיח.
מהכותל המערבי, פנה האברך לבנק בו התנהלו חשבנותיו. גם לבנק הזה הוא חייב כסף… הוא ניגש לפקיד הבנק, שהיה חרדי, והגיש לו את השיק. הפקיד ראה את הסכום, וקריאת הפתעה נשמעה מפיו. "אתה??? את הסכום הזה? מנין לך כל זאת"? הוא המשיך – "הרי כל הזמן אתה מגלגל חובות, ולכל היותר מפקיד שיקים של כמה מאות שקלים", הפקיד עוד לא נרגע והוסיף בלחישה "שלפעמים גם חוזרים"…
"תרגע, שמוליק", אמר לו האברך, "בא תשמע את הסיפור שמסתתר מאחורי שיק זה". הפקיד עשה אוזנו כאפרכסת, והאברך החל לספר לו את כל הסיפור בהתרגשות, על המצוקה הכספית שלו, על חיים רימר ועל בתו המחפשת שידוך.
כשסיים, קפץ הפקיד ממקומו כנשוך נחש. "אתה לא תאמין, יש לי אח, שבנו חולה בדיוק במחלה הזו!!!. הוא בחור ישיבה שלומד כאן בירושלים. אחי סיפר לי לפני כמה חודשים שבנו מחפש שידוך, אך הוא לא יכול להתחתן אא"כ ימצא בת ישראל שחולה גם היא במחלה זו!"
הפקיד מיהר להתקשר לאחיו, ולברר את שם המחלה. התברר שהיא זהה, ושבתו של חיים רימר – ואחיינו, חולים באותה מחלה חשוכת מרפא. הטלפון הבא היה לחיים רימר, ששהה באותו זמן בחדרו שבמלון. הוא הגיע לבנק בתוך רבע שעה.
בתוך שלושה שבועות נשברה שם צלחת, לשמחת כל הצדדים…
(גיליון 'קבלת שבת' במדבר תש"פ)
1/602