"וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב', ג')
נרגשים ומאושרים, נפתח בשבת הנוכחית בקריאת פרשות התורה בשנת תשע"ח, מתוך ציפיה שגם השנה יאיר השם את עינינו לדלות מרגליות יקרות מתורתו.
פרשת בראשית, בה אנו פותחים, עוסקת ביצירת העולם ובריאתו. בששה ימים נברא העולם, וביום השביעי ניתנה לנו מתנה יקרה – מתנת המנוחה, היא יום השבת. עם כניסת השבת, אנו עומדים ברגעים מיוחדים ובעלי אוירה קסומה ונדירה. בעת בה נפתחת השבת, השולחן ערוך בהדר מלכותי, כסאות יפים סדורים לו סביב, בני הבית – כולם רחוצים ומסודרים, לבושים בחן ועל פניהם שורה נהרה – זה אחד הרגעים המכוננים בחייה של משפחה יהודית, רגע של חיבור וקשר אוהב ואיתן עם המנחיל מנוחה לעמו ישראל, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת שלום ושלווה.
בקרב כולנו, זכרונות שולחנות השבת מילדותנו מלווים בצליל ענוג וניחוח קסום משהו. אין מילים שיכולות לתאר את האוירה הייחודית, השלווה, האור על הפנים והתחושה הטובה, המלווה אותנו בעת פתיחת השבת וכולם מתלכדים כאיש אחד בלב אחד, ילדים בוגרים עם צעירים, הורים, סבים, בנים ונכדים, מצפים לרגע הרמת הכוס בקריאה נרגשת "יום הששי, ויכולו השמים… ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו!". את תחושת החמימות והאור הייחודי של יום השבת, הבאים לידי ביטוי ביתר דגש בכניסתה – בעת הקידוש על היין, אנו מנחילים לדורות הבאים. הקידוש מעולם לא נעשה כבדרך אגב או כמטלה, ההיפך – אנו עורכים אותו בהתרגשות, בשמחה, בנעימות, מתוך הבנה כי זהו הרגע המכונן בו נכריז על כניסת יום השבת.
הבה נתבונן מה מתרחש ברגעי הקידוש האציליים: חז"ל מגלים לנו כי הקידוש שלנו, ההכרזה שלנו כי הקדוש ברוך הוא ברא עולם בששה ימים ונח ביום השביעי – היא זעקת האמונה המועברת מדור לדור, והופכת להתחברות חזקה מאי פעם, עד לרמת שותפות של ממש. כשיהודי מקדש על היין וקורא "יום השישי ויכולו השמים והארץ… וישבות ביום השביעי", באותו רגע הוא נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית!
מדהים לחשוב על זה: כל יהודי, בכל מקום, בכל גיל, בכל מצב, יש לו אפשרות להיות שותף אמת עם בורא עולם! זה לא קורה כל יום, זה גם לא קורה במשך יום השבת, זה קורה בעת הקידוש בלבד – באותו רגע נפלא אנו הופכים שותפי אמת, שותפים של בורא עולם! הגילוי הזה מסעיר, אך מצריך הבנה: מה משמעות השותפות הנכבדה הזו? וכי אנחנו שותפים בהשקעה? אולי בעלי מניות? במה מתבטאת השותפות?
חידש בעל ה'אור לשמים' בשם הרבי החוזה מלובלין זי"ע: כידוע, שותפות – היא העוצמה שבידי כל שותף להיות בעל שליטה. עוצמתו של שותף היא ביכולתו לקבל החלטות, להוביל מהלכים בעסק, ליצור את התקדמותו, שינויים בצורתו, שיפורים וייעולים במבנה העסק… כך גם השותפות שלנו עם בורא עולם המתרחשת בעת הקידוש – מתבטאת בעובדה שאנו הופכים לבעלי השפעה מרחיקת לכת: אנו יכולים לפעול, לבקש, לפתוח עבורנו שערים חדשים בכח השותפות האמיצה שלנו!
את אותו רגע של שותפות אמיצה, הבה ננצל לפתוח את השערים. בשבילנו – בשביל מה שאנו צריכים ומבקשים לשנות ולשפר, אבל גם, ואולי בעיקר, עבור החברים והידידים שלנו. נבקש עבורם, נפעל בשבילם, כי ברגע הזה של השותפות, יש לנו את הכוחות והיכולות לדאוג להם, לפעול עבורם ישועה! זה מצריך חשיבה, התבוננות בגודל הרגע, כוונה ודבקות בקידוש. זה הכל, ומיד אנו שותפים במעשה בראשית עם בורא עולם!
לעצור את חיית הטרף!
היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השניה. התבערה הנוראה התחוללה באדמת אירופה, והידיעות על השואה האיומה הגיעו עד לארץ הקודש, זורות פחד ואימה בקרב העם היושב בציון. מלכתחילה, היה ברור כי שאיפתו של העמלק הנאצי היא להשתלט על העולם כולו, תוך 'ניקוי' כל פינות תבל מכל מי שבשם ישראל ייקרא. להט החרב הנאצית המתהפכת על ראשם של יהודי אירופה, לא ידע שובעה. בזה אחר זה כילו הנאצים ערים ועיירות, קהילות ומשפחות, אשר קידשו שם שמיים בחייהם ובמותם על שמו יתברך, תחת מכונות ההשמדה האינטנסיביות. ככל שגבר והלך זרם הידיעות על המתרחש תחת שמי אירופה הבוערים, ככל שהתרבו החדשות הרעות מהאדמה ספוגת הדם והדמעות, הלכו החרדה והאימה וקנו שביתה בלב.
כוחות גרמניה ואיטליה שהתאחדו יחדיו, חצו את גבולות אירופה והחלו כובשים נתחים נכבדים מאדמת אפריקה. תוכנית המשטר הנאצי היתה ברורה – לכבוש את כל מה שנשאר מהמזרח התיכון, ולהשתלט על יבשת אסיה כולה. הישוב היהודי הקטן בארץ ישראל, היה נתון בחרדה קיומית. לא היה לאיש ספק, מה יעלה בגורל היהודים אם התוכנית הגרמנית תעלה יפה חלילה. מארץ ישראל הקטנה לא היה לאן לברוח, אירופה כולה היתה כבושה, וגם במזרח – לא היה מקלט של ממש בקרב המדינות המוסלמיות השכנות.
מפורסמים סיפורי המופת, סביב תפילותיהם של עם ישראל בראשות גדולי ישראל באותה תקופה קשה, בכותל המערבי ובציון האור החיים הקדוש. היו אלה ימי מתח נוראיים, בהם היה ברור כי לשלטון הבריטי בארץ אין כמעט כל סיכוי להילחם מול הצבא הגרמני החזק, ונראה היה כי זה ענין של זמן עד שארץ ישראל תיפול שדודה בידי חיית הטרף הנאצית…
למרות חולשת הצבא הבריטי, בהיותו עייף ותשוש ממהלך המלחמה, הצבא הגרמני התכונן לקרב באופן מוקפד. המצביא עטור הנצחונות והשבחים רומל, נשלח במיוחד מגרמניה, לפקד על קרב הפריצה נגד הכוחות הבריטים בשלהי שנת תש"ב. עד אז עמדו הכוחות הגרמנים במצרים, נערכים לפריצה צפונה נגד כוחות בעלות הברית.
היה זה בליל שבת. בשעת ליל מאוחרת, הגיע החסיד רבי שלמה אליעזר הלפרין, מקורבו ואיש סודו של הרה"ק רבי שלומק'ע מזוועהיל זי"ע, למעון הרבי. רבי שלמה הגיע במרוצה, פניו חיוורות, ובקול לא לו לחש לרבי "שמעתי אומרים הנאצים פרצו צפונה, והם שועטים לכיוון ארץ ישראל"… משמעות הבשורה היתה ברורה. ענין של כמה ימים עד שארץ ישראל כולה תימחץ תחת המגף הנאצי. רבי שלומק'ע שמע את הבשורה הקשה ונחרד. עיניו נעצמו, הוא נעטף שרעפים, והחל מתנועע בדבקות עצומה. אחר כך פתח ואמר: "חבל, כה חבל שלא באת קודם, לפני שקידשתי על היין. אילו היית בא אז, יכול הייתי להפעיל את כח השפעתי כשותף ביצירת העולם כולו, ולעצור את כוחות הרשע…"
רבי שלומק'ע נאנח, שב והתעטף בשרעפי קודש. המעמד היה נורא הוד, ניכר היה כי קדוש ישראל משוטט בעולמות העליונים, מחפש מוצא מצרת בני ישראל. הוא ירד וטבל במקוה, ולאחר שעלה, ניעור ואמר: "לא נורא, הרי כבר עשיתי קידוש, אני כבר שותף עם הקדוש ברוך הוא… וכשותף, הריני יכול לקבוע כי הרשע הנאצי יספוג מהלומה קשה, יפול ויתרסק ולא יקום עוד, ושערה לא תיפול מראש אף יהודי השוכן בציון!".
העומדים סביב נחרדו מדברי הצדיק, הגוזר גזירה בכוח השותפות שבקידוש ליל שבת. הם האזינו לדבריו במורא ופחד, אך נרגעו קמעא בשומעם את קביעתו הנחרצת… לימים, התברר כי אכן באותו לילה פרץ רומל קדימה, בראש צבא אדיר מימדים שכלל למעלה ממאה אלף לוחמים, קרוב לחמש מאות מטוסים וטנקים רבים. אך לאחר התקדמות קלה נאלץ לעצור, וכנגד כל הסיכויים הצליח הצבא הבריטי להכניעו ולהנחית עליו מכה קשה, שאילצה אותו לסגת אחרי אבדות כבדות בכל שורות צבאו…
כי זהו כוחו של הקידוש. עוצמתו רבה, יכולותיו עצומות. כל יהודי הופך לשותף, בעל יכולת לקבוע, בעל שליטה בנעשה. את הדקות היקרות של הקידוש יש לייקר, להתכונן אליהן, להיערך, להתבונן בעובדה כי זכינו להכריז שבורא עולם ברא את עולמו בששה ימים ושבת ביום השביעי, ובכך נהפוך לשותפיו הנאמנים בבריאה כולה!
מעניין לציין, את מה שביאר הרה"ק מטשורטקוב זי"ע, כי מסיבה זו אנו ממהרים להיפרד מהמלאכים המלווים אותנו בשובנו הביתה בליל שבת, ואומרים להם 'צאתכם לשלום'… במבט ראשון הדבר נראה מוזר – מדוע שנשלח את המלאכים מיד? מדוע לא נבקש מהם להישאר עמנו לשעת סעודת השבת כולה? נוסח 'צאתכם לשלום', הרומז לעזיבת המלאכים את הבית מיד, עוד לפני הקידוש, מציב בפנינו עובדה יקרה: המלאכים אינם נותרים אתנו בעת הקידוש, הם אכן ממהרים לעזוב… מלאך הרואה בן אנוש מגיע לדרגת שותפות עם בורא עולם, מתמלא קנאה, אינו יכול לראות את המחזה הנורא הזה…
זהו פלא מפעים: יש לנו רגע בלעדי, בו אנו הופכים לשותפים עם בורא עולם, בדרגה גבוהה יותר ממלאכי מעלה שרפי קודש! יש לנו הזדמנות חד שבועית, בה אנו הופכים שותפים בעלי השפעה רבה, בעלים של ממש על עולם ומלואו, וברצוננו ובכוחנו נוכל לשנות, להפוך, לשפר, ולקבוע!
אטריות רבות עוצמה!
היה זה בעת אשר התאכסן כ"ק הרה"ק בעל ה'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע בטבריה, בבית הגה"צ רבי אהרן טויסיג זצ"ל, מח"ס 'פרי נפש חיה'. רבי אהרן כיבד את הרבי עד מאוד, ועשה ככל הניתן על מנת להסדיר לרבי תנאי אירוח נוחים ונאותים, כפי שידו השיגה. אלא שידו לא השיגה הרבה – מעודו היה מתקשה בפרנסתו, לא מצליח במקומות עבודתו, ותנאי חייו היו קשים מנשוא…
כל זאת, לא הפריע לו לארח את הרבי בכבוד רב, ככל יכולתו. וכך, אירע פעם שהרבי נקלע לשבות במחיצתו שבת שלימה, אשר לקראתה התכונן מאוד: הבית נוקה וצוחצח, מורק ונצץ. בני הבית סידרו עבור הרבי את מיטב תנאי האירוח, וגם את סעודות השבת – השתדל להעמיד ברוחב לב ככל יכולתו. בעת הגיע סעודת ליל שבת, ביקש הרבי לקיים מנהג ישראל ולאכול אטריות, המכונות 'לאקש'ן' באידיש. בני הבית התנצלו והסבירו, כי לא ידעו שהרבי חפץ לאכול אטריות, ולו היו יודעים, היו מכינים לו מבעוד מועד כמות נכבדה של אטריות. 'עתה', התנצלו, 'אין לנו ולא 'לאקש'ן אחד בבית'…
הרבי חייך קלות והשיב: 'חבל, חבל מאוד… הן למאכל האטריות – ה'לאקש'ן' בשבת, כח רב והשפעת פרנסה עצומה. הדבר מרומז בשמן של האטריות – המכונות באידיש לאקש'ן… הרי נודע כי יש דברים שנגזר עליהם שיהיו קשים לאדם, כמו פרנסתו של אדם, שנקבע שתהא קשה כקריעת ים סוף. אך סגולת ה'לאקש'ן' – האטריות בשמן: לא קש'ן – כלומר לא קשים, לרמז כי מעתה גם כל מה שנקבע שיהיה קשה לא יהיה קשה עוד, וגם הפרנסה תהפוך לקלה ומרווחת, נוחה ובשפע רב…'
בני הבית הבינו את הרמז המיידי, כי הרבי בעצם מעניק להם סגולה יקרה: שיקפידו לאכול את המאכל השבתי הנהוג בקהילות ישראל, כי במאכלי השבת טמונות סגולות יקרות ערך בנושא בו הם מתקשים כל כך – בפרנסת המשפחה.
אם המשפחה הזדרזה לפרק חתיכה מקוגל האטריות השמור לסעודת יום השבת, הופכת את פרוסת הקוגל לאטריות בודדות. כשהוגשו האטריות לשולחן חייך הרבי בסיפוק, וכשנהרה על פניו הוסיף ואמר: 'נו, הרי מעתה כבר 'לאקש'ן' – לא קשה יותר הפרנסה…'. ואכן, כבר ביום ראשון קיבל אבי המשפחה הצעת עבודה מסודרת בתנאי שכר מרווחים ונוחים, ומאותה שבת בה הוחל לשמור בהקפדה על אכילת מאכלי השבת – לא ידעו עוד עוני ומחסור, ופרנסתם היתה ברווח רב ובשפע…
החל מהשבת הבאה, בושלה מערב שבת כמות נכבדה של אטריות, וכל בני הבית הקפידו לאכול אטריות – לאקש'ן במהלך הסעודה, מתוך הבנה כי למאכלי השבת המסורתיים השפעה רבת עוצמה…
האטריות שהחזירו בתשובה
חלפו שנים ארוכות. לימים, סיפר נכד המארח, המשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, את הסיפור המפעים לאחד מאורחיו בסעודת השבת. אותו אורח, נקלע לימים לסמינר לבעלי תשובה, וכשניתנה לו רשות הדיבור, פתח בסיפור הזה והמשיך: 'ראו נא את האושר הרב בקיום מצוות התורה. הרי אטריות הן מאכל ערב לחיך, ניתן להכינן במרק, בתיבולים שונים, בתוך פשטידה ובכל צורה. האטריות הן מאכל בריא ומשביע, טעים ומזין, לא יקר וגם מצוי בשפע…ועם זאת', המשיך האורח בסמינר, 'ראו איזו השפעה יש לאטריות הפשוטות הללו. ברגע שהן הופכות למאכל שבתי, כיוון שהן חלק ממנהג ישראל להכניסן לתפריט סעודות השבת, זכו האטריות למקום של כבוד, לסגולות יקרות, להיותן כלי שמשפר את איכות החיים ומשנה את מסלול חייו של היהודי לטוב. זה לא כרוך במאמץ או בתשלום יקר – ההיפך, חומר כה פשוט וזול, אך הוא רב עוצמה והשפעה כי הוא הופך לחלק מסעודות השבת ולמנהג ישראל!', קרא האורח בהתפעלות.
השבת הסתיימה, כל משתתפיה התפזרו, ונדמה היה כאילו השיחה השתכחה מלב…
כשלושה שבועות אחר כך, קיבל האורח שיחת טלפון מפתיעה מהארגון שערך את השבת בסמינר האמור. "אי אפשר להבין למה ואיך", פתח מנהל הארגון בדבריו, "אך מה שסיפרת על האטריות וכוחן והמסר הרב הבוקע מצלחת האטריות השבתית, שינו את כיוון חשיבתה של משפחה שלימה ביחס לשמירת מצוות".
להפתעתו, שמע אותו אורח כי בין משתתפי הסמינר באותה שבת, נמנה גם זוג אחד, בו דווקא האשה חשה שדבר לא מדבר אליה. 'דווקא הסיפור הזה' – אמר מנהל הארגון, 'תפס אותה, ריגש את ליבה והיא לא יכלה להמשיך בשגרת יומה בעקבותיו…'
'היתכן?' שאלה האשה בשיחה מאוחרת יותר, 'הרי מאכלי השבת הם תפריט בעלמא, מיני מאכל שהפכו לחלק מהטעם של השבת, הא ותו לא. היתכן שהם רבי השפעה כל כך? היתכן שמצבו הכספי של אדם ישתנה מהותית בעקבות אכילת מאכל כזה או אחר? מי כעמנו ישראל שיש בידיו מפתחות חזקים כל כך – להפוך מנות מזון פשוטות לכלי עבודה רבי עוצמה!' אמרה האשה, ושבה לכור מחצבתה…
עתה, התברר, כי לאטריות לא רק סגולות פרנסה, גם סגולות להחזרה בתשובה… צלחת האטריות הפשוטה שהוגשה באותו ליל שבת לפני שנים ארוכות, לא רק שינתה מהותית את מצב הפרנסה באותו בית, אלא גרמה גם למשפחה אחרת, שנים רבות אחר כך, לגלות את אור היהדות! כי מאכלי השבת אינם קובץ של מנות שגובשו יחדיו לארוחה משותפת. מאכלי השבת מכילים בתוכם אוצרות יקרים וסגולות נפלאות, וביכולתם לשפר את מצבו של היהודי הסועד אותם לאין ערוך!
כמה כדאי להקפיד לאכול את מאכלי השבת שהורגלנו בהם מנעורנו, לשמר מסורת ישראל סבא, להקפיד על התפריט השבתי העשיר והמיוחד כל כך, הנושא בקרבו ניחוח קסום של פעם ומינים ייחודיים של טעם. כי מאכלי השבת השפעתם עצומה ונרחבת, משנים הם עולם ומלואו ויכולים ליצור מציאות חדשה! מאכלי השבת הם מתנה נוספת שקיבלנו, בתוך מתנת השבת. כמה חשוב להשתמש גם במתנה יקרת ערך זו, לנצלה ולהפוך את חיינו לטובים יותר בעזרתה!