מספרים על "משוגע העיירה" שטיפס על עמוד חשמל והחל ליידות אבנים על בניין המועצה.
כמה אנשים צעקו לו: "תרד, אם לא אנחנו נזעיק את המשטרה". הוא זרק גם עליהם וצעק: "אדרבה, תזמינו, אני רוצה לזרוק גם על שוטרים". כשהגיע שוטר הוא הגביר את יידויי האבנים, כשהשוטר שלף את אקדחו והודיע לו שהוא הולך לירות בו צחק המשוגע ואמר: בוא נראה אותך"…
אחד האזרחים אמר לכולם: "אני פותר את הבעיה". הוא נעלם, ולאחר חמש דקות הביא למקום את המשוגע השני של העיירה. "אתה יורד משם?" שאל משוגע ב'. "לא" ענה משוגע א'.
"אין שום בעיה", אמר משוגע ב' ושלף מסור ענק, "אני מנסר את עמוד החשמל".
משוגע א' ירד במהירות מעמוד החשמל. שאלו אותו: "מהאקדח של השוטר לא פחדת ומהמסור כן?". ענה להם: "עזבו, השוטר סתם איים עלי. אבל זה שהבאתם הוא משוגע אמיתי. הוא באמת היה מנסר את עמוד החשמל"…
גם המשוגע הגדול ביותר פוחד ממי שיותר משוגע. ממנו, ואם תתעמקו קצת בתובנה הזו תבינו שגם לשיגעון יש סוג של היגיון.
ראיתם פעם משוגע שקופץ מהגג? שעומד על פסי רכבת? לא ראיתם (ונא לא לטעות בין אנשים הלוקים בשיגעון, לבין מדוכאים ולקויי נפש שהם בדרך כלל חכמים ונבונים ורחוקים משיגעון).
מסתבר, גם למשוגע יש את הגבולות שלו. לא תמיד האדם הנורמטיבי יזהה אותם, אך גם המשוגע יודע לעצור.
בעיקר אם הוא לא באמת משוגע, אלא משחק כזה לצרכים אסטרטגיים.
ישנו תרחיש המנתח הליכי חשיבה ופעולה של בני אדם: "רציונליות מול שיגעון". אחד המודלים הידועים במדע המשחקים נקרא "צ'יקן" ובעברית "שפן". המשחק מדגים סיטואציה שבה שני הצדדים מעדיפים שלא לוותר, אם שניהם יתמידו בהתעקשותם,
התוצאה המתקבלת תהיה הגרועה ביותר עבור כל אחד מהם…
המשחק מדמה שני נהגי משאית הנוהגים אחד מול השני במהירות שיא. כדי למנוע התנגשות, אחד מהם חייב
לסטות לצד זה או אחר. אך אם יעשה זאת הוא יהיה "שפן" כלומר פחדן.
הם דוהרים אחד מול השני, וכל אחד מרכז מבטו ונחוש בנסיעתו כדי להבהיר לצד ממול שהוא מעדיף להתרסק למוות, ובלבד שלא יהיה "שפן". כשהם מתקרבים זה לזה שניהם מאיצים את המהירות כדי להוכיח את כוונותיהם, יותר נכון היעדר כוונות לפרוש.
ברוב המקרים, בשנייה האחרונה, ממש לפני ההתרסקות שתהרוג את שניהם, יסיט אחד מהם את ההגה לנתיב פנוי
מימין או משמאל ויציל את שניהם מהתרסקות, אך ישלם על כך מחיר פעוט, הוא יהיה "השפן".
זו הסיבה שכל אחד מהם ינסה ככל שיוכל לשכנע את היריב שהוא רציני, כלומר שהוא כזה "משוגע"… שהוא מוכן למות ובלבד שלא להיות "שפן". הנהג שיצליח לשכנע את חברו שהוא יותר משוגע – ינצח בתחרות מפני שהשני יסטה בוודאות כדי לא למות.
דוגמא נפלאה לתחרות "מי משוגע יותר" היא משבר הטילים בקובה. ודווקא בין שני מנהיגים רציונליים להפליא. קנדי וחרושצ'וב.
היה זה בשנות השישים כאשר החליט מנהיג בריה"מ חרושצ'וב להציב טילים גרעיניים על אדמת קובה הסמוכה לארה"ב. העולם עמד מלכת. המשמעות של הדבר היתה דומה למשמעות של אטום איראני – שליטה של הקומוניסטים על ארה"ב.
נשיא ארה"ב קנדי נקט אז בדוקטורינת Brinkmanship. ובתרגום חופשי: "מדיניות של עברי פי פחת" השיטה הזו מאמינה בכניסה למצב מסוכן, על סף אסון, כדי לקבל את התוצאה המוצלחת ביותר האפשרית.
הוא הכריז מלחמה של ממש על קובה, ונתן לכל העולם להבין שמבחינתו, שתפרוץ מלחמה גרעינית. טילים על קובה לא יוצבו. העולם עצר את נשימתו.
קנדי וחרושצ'וב דהרו זה אל זה כמו שני הנהגים עליהם סיפרנו, אלא שבמשאיות של שניהם היתה עמוסה אוכלוסיית העולם פחות או יותר…
ומי הסיט הראשון את ההגה? דווקא חרושצ'וב הקומוניסט הקנאי לכאורה, הוא השיב את הטילים לרוסיה והכל בא על מקומו בשלום – עד היום הזה.
צריך רק לדמיין מה היה קורה אם קנדי היה ממצמץ…
•••
העם היהודי מעולם לא הצטיין ב"להיות משוגע". ניסו את זה פעם אחת "הסיקריקים" בתקופה שקדמה לחורבן הבית, בניגוד לדעתם של גדולי הדור ובראשם רבי יוחנן בן זכאי, וזה נגמר רע.
לעם היהודי שהולך על פי דרכה של תורה יש משהו הרבה יותר חזק מ"שיגעון", שכפי שאמרנו הוא מוגבל, ולמעשה הוא סוג של משחק.
מדובר באמונה.
על אמונה – באמת עם שלם הסכים למות (ולא כמה בודדים כדוגמית בעלת אפקט פסיכולוגי) לא פעם ולא פעמיים אלא לכל אורך ההיסטוריה. הם לא ניסו להוכיח שום דבר ולא לנצח אף אחד. הם בחרו במוות בגלל שבאמת העדיפו אותו על חיים ללא תורה ומצוות ולא כסוג של מניפולציה.
זו הסיבה שרק עם ישראל הדבק בתורת ישראל, הוא היחיד שחי וקיים לאורך כל הדורות.
(במה)
1/287