הרב אהרן כהן
"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג, ט')
יהודי ישיש אחד עם בנו ונכדו, שלושתם צדיקים מופלגים ועשירים גדולים, ברחו מהמדינה והפליגו בספינה. בעיצומה של הדרך, בהיותם בלב ים, קמו עליהם אנשי הספינה, לקחו מהם את כל רכושם הרב וגם את כותנותיהם שלגופם והורידם בחוף נידח, כך, כשהם ערומים ממש… לא הועילו צעקותיהם ויללותיהם עד לב השמים כי ירחמו עליהם ולא יעשו להם כזאת. אפס. הרשעים הרימו עוגן, והמשיכו בהפלגתם.
בלית ברירה נטלו האומללים עלים מן האילנות אשר צמחו שם, ובהם כיסו גופם. אחר קטפו עלים נוספים כדי לאכול מהם, שכן כל דבר מאכל אחר לא היה בהישג ידם. רק הסב הישיש לא יכול היה לאכול מהעלים הבלתי האכילים הללו, ורעבונו החלישו מרגע לרגע. בנו שראה במצבו המדרדר, החליט כי יש לעזור לו תכף ומיד, ולמרות חולשתו שלו, פנה בשארית כוחותיו לילך דרך ארוכה וקשה עם בנו, הנכד, כדי להגיע למקום ישוב כלשהו. לשם כך הוצרכו הם לטפס ולעלות על הר גבוה במשך שעות ארוכות.
כשסוף סוף הגיעו לכפר הנידח שהיה שם, פנה האיש אל המאפיה המקומית וביקש בדמעות מן האופה כי יתן לו כיכר לחם כדי להציל את חיי אביו. אולם האופה, שמצוקתו הנוראה של היהודי האומלל לא דיברה אל ליבו כלל, לא אבה בשום פנים ואופן ליתן כיכר לחם חינם אין כסף. בצר לו, הציע הבן, האב, כי יותיר לו את בנו שלו שיהיה עוזר לאופה במאפייתו, ותמורת זאת יקבל את המאפה. לעצה זו נאות בעל הבית וביצע את העסקה; הגיש לאב לחם שחור אחד והותיר לעצמו עבד אשר יטיל עליו כל מלאכה קשה ובזויה.
כלום לא יועיל
והאב, בלית ברירה, נטל באחת את הכיכר ורץ כל עוד רוחו בו את כל הדרך הארוכה הזו בחזרה. במהלכה לא טעם מן הלחם אפילו לא מעט, על אף שהרעב אף הוא עד כדי סכנת נפשות… בכל אופן המשיך לעמוד בגבורתו והותיר הכל לאביו הזקן.
אלא שכאשר הגיע למקום שאותו עזב, נוכח כי אביו הצדיק איננו עוד בין החיים… הוא ברך בכוונה "ברוך … דיין האמת", וללא שהות נוספת יצא בפעם השלישית לדרך המפרכת. בשארית כוחותיו או בלי כוחות כלל, טיפס שוב במעלה ההר, מחזיק בכיכר הלחם ואינו טועם פירור, רק אץ רץ אל בית האופה כדי לחזור בו מן העסקה, ולגאול את בנו יחידו מחיי חרפה ועבדות. אולם שם, בעמדו מול הערל רע הלב ההוא, התחוורה לו האמת האיומה: האופה אינו מוכן בשום פנים ואופן לבטל את העסקה! "הלחם", כך אמר ביבושת ובקול נטול לב, "יישאר בידך, והעבד יוותר עבדי עד עולם!" להשלמת דבריו הניף את מקלו, לגרש בעזרתו את האב ההמום והמסכן…
יצא האומלל אל שומקום. מה עוד נותר לו בעולמו?! אביו הקדוש שהיה קדוש השם וגאון עולם, מת במיתה איומה של רעב. (הרי כבר נאמר באיכה [ד', ט']: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב"…) וכעת נלקח ממנו בנו העילוי!
נותר הוא בעירום ובחוסר כל. האם יזדחל אל ליבו היאוש כעת???
קם אזי על רגליו הצדיק הרעב, העייף, השדוד מכל נכסיו הגשמיים והבודד מכל היקרים לו, וקרא בקול גדול: "ריבונו של עולם! הרבה היצר עושה כדי שאעזוב דתי, אולם תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי השמים, יהודי אני ויהודי אהיה! לא יועיל כלום כל מה שהבאת ותביא עלי!"…
(ראה ספר 'שבט יהודה', סיפור השמ"ד הנ"ב)
זהו יהודי
כך זעק אל חלל הכפר הנעלם יהודי גדול ממגורשי ספרד אשר לא נותר לו בעולמו מאום, זולת אמונתו האיתנה במי שאמר והיה העולם.
"כי אכן זהו יהודי!" במילים אלו מסיים בעל ה'שפע חיים' את הסיפור המרטיט, 'גם כשצרותיו מתרבים עד שנראה שכביכול רוצים משמים כי יצא לשמד, מכל מקום הוא באמונתו יחיה ולא ימוט לעולם!".
שנים חלפו, מקומות השתנו, ונסיונות הגלות של בני עמנו הנרדף רדפו אחרינו והשיגונו בכל מקום שבו היינו; בקשנו למצוא מנוח לכף רגלינו היגעה, עד כי באה עלינו הנוראה שבמלחמות תבל, מיום ברוא ה' שמים וארץ עד אחרית הימים- – –
סיפור זועק ומצמרר מעמק הבכא מעיד אודות יהודי אחד אשר הגיע בשערי המחנה הזכור לדיראון עולם, ונעמד למולו של רב הטבחים, דוקטור מנגלה ימש"ו. אותו מרושע התבונן בו וחרץ גורלו – ימינה… אולם, כידוע, אף שם לא תמה סאת היסורים, ועל כל האסירים הוטלה החובה לעבור תהליך של חיטוי וקעקוע מספר מלובן באש. היה זה 'המכה בפטיש' של ההתעללות אשר לא ידעה גבולות, וכל הנדונים לכך עשו כל שלאל ידם הדלה כדי לעבור עינוי זה במהירות האפשרית.
אף תורו של היהודי המדובר הגיע, והוא נכנס אל בעירת החיטוי, בעירה במלוא מובן המילה! נכנס, ולא מיהר לצאת; רק נעמד שם בקומה זקופה וזעק אל חללו של עולם: "ריבון העולמים! הכל לקחת ממני: את אשתי, את ילדיי, את קרובי משפחתי האחרים, ומי מדבר עוד על בית ורכוש… מאום לא נותר לי – אלא אמונתי האיתנה! אותה אף אחד לא ייקח ממני, כל עוד נשמת חיים באפי"…
סיים דבריו ויצא החוצה.
חוץ מ'צא'
"מזה הבנתי", אמר האדמו"ר מצאנז, "מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זי"ע בשם צדיקים ('ראשית חכמה', שער הקדושה, פי"ז. אגרא דפרקה, אות א'), שפרשו את מה שנאמר בגמרא (פסחים פ"ו:) 'כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא'. שכל מה שיאמר לך השם יתברך, אדון העולם, עליך לשמוע לקולו ולעשות, לבד אם יאמר לך צא…אף לו תשמע בת קול האומרת לך 'צא ממחיצתי!' כמו ששמע אחר בת קול מכרזת משמים: 'שובו בנים שובבים' (ירמיה ג', כ"ב) חוץ מאחר (חגיגה ט"ו.) – בזה אל תשמע לו"…
גם כאשר, חלילה, רואה היהודי כי לכאורה לא מניחים לו עוד להיות יהודי; כל התפילות שמתפלל אינן נענות, והייסורים סובבים אותו ומגיעים עד נפש… גם אז אל לו ליפול לזרועות הייאוש הנורא מכל, אלא עליו להמשיך להשליך יהבו על אלוקיו; יתחזק באמונתו ביתר שאת וביתר עוז, ובשום אופן לא יותר עליה!
מה לנו ומי לנו יותר מהתנא הקדוש, רבי עקיבא, אשר בשעה שסרקו בשרו במסרקות ברזל, היה קורא בכוונה עצומה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך…" (דברים ו, ד'-ה') שאלוהו תלמידיו: "רבינו, עד כדי כך?" ענה להם: "כל חיי מצפה אני מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימו, ועכשיו משהגיע , לא אשמח?!" (ברכות סא:). לא רק שקיבל הוא דין שמים באהבה, אלא אף חיכה וציפה לכך ללא הרף… לא היה בכוחם של הייסורים לנשלו מאמונתו האיתנה בבורא עולם!
הסתר פנים הוא תמצית ההוויה בגלותנו הקשה והמרה (עי' חולין קלט:), והתרחש לראשונה אז, בזמן החורבן, בשעה שבה נכנס טיטוס הרשע לבית קדשי הקדשים וחללו בצורה שאינה עולה על דעת. ויהי רצון שעוד קודם לכך נזכה לחזות "בשובך לציון ברחמים" במהרה בימינו אמן!
(מתוך 'מרוה לצמא' עיבוד ה. גולדשטיין)