"אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר י"ט, י"ד)
למרות היותו של רבינו "מחזיק התורה הגדול שבדור", כהגדרתו של הגרא"מ ש"ך זצ"ל, בהיותו ראש ממלכת התורה הגדולה בתבל ואחראי על כלכלתם של ישיבות וכוללים שכלכלו אלפי אברכים, לא הסתפק בכך. באהבתו העצומה לתורה ראה עצמו אחראי לכל מקומות התורה. כאשר שמע על ישיבות וכוללים ויוזמות תורניות, כגון, ישיבות בין הזמנים וארגונים שמעודדים חזרות ושינונים וסדרי לימוד רצופים, שזקוקים לעזרה, הטה את שכמו ובקש מנדיבי הישיבה לסייע גם בהחזקתם בסכומים גדולים. סיפר הגה"צ רבי דן סגל שפעם נפגש עם הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל סמוך לימים הנוראים, ורבי חיים סיפר לו שפניו מועדות להתברך מפי רבינו בכתיבה וחתימה טובה. היות ורבינו היה אז צעיר מאוד, והגר"ח היה מבוגר ממנו בשנים רבות, שאלו רבי דן מדוע הוא הולך דוקא אליו לקבל ברכה, ענה לו הגר"ח שמימי חייו לא ראה אדם שמפקיר את עצמו ואת כל אשר לו למען התוה"ק, בלי שום רווח אישי.
המשגיח דלייקווד, הגה"צ רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל, ביקש פעם להגיע לרבינו כדי לבקש ממנו שישתתף אתו בהחזקת כולל שהקים באותם ימים בשכונת גילה בירושלים. אחד מתוך עשרות כוללים שהקים רבי נתן במקומות שונים, בעיקר בעיירות מרוחקות בארה"ב במטרה להפריח את אווירת היידישקייט בעיר כולה. בדרכו למעונו של רבינו שאלוהו נכדיו: "הלא לראש ישיבת מיר ישנה ישיבה ענקית, שכדי להחזיק אותה צריך הון רב, מדוע סבור המשגיח שיוכל לשכנע אותו לעזור למקום תורה אחר? אמר להם המשגיח: "כנראה שאינכם מכירים את היהודי הזה, אצלו אין שום הבדל בין הישיבה שלו לישיבה אחרת. יש לו רק שאיפה אחת, לבנות תורה!"
"כל אחד יכול"
ענין גדול היה לרבינו להעביר לבני התורה, בעיקר לבחורים צעירים ובפרט לבני חוץ לארץ את הלימוד הגדול שאפשר ללמוד ממסכת חייו. למרות שכמעט ולא דיבר על כך במפורש, מכל הנהגתו ניכר היה שהוא מעונין מאוד בעניין זה.
מיד לאחר שנעשה ראש ישיבה, החל למסור בימי שישי וועדים בביתו בשפת האנגלית ובלשון הקודש, כאשר בניגוד ליתר הוועדים, בוועד שנשא בוועד באנגלית השתדל שהבחורים והאברכים הצעירים בני חוץ לארץ יכנסו, ואפילו בחורים מחוץ לישיבה שמח שיבואו לוועדים אלו. בוועדים אלו היה מדבר באוירה קלילה יותר, נוסח אמריקה, כשהוא נותן להם הרגשה טובה ונעימה.
בשיחות אלו הוא דיבר איתם בפתיחות, כאילו הוא עכשיו מדבר עם כל אחד מהם שיחה אישית. היה מספר על עצמו איך הגיע לישיבה בגפו בגיל צעיר, למרות שאהב לשחק ככל יתר בני גילו, ועל אף שהלימוד לא היה מקובל בין בני גילו באותן שנים, על אהבת תורה של הדוד הגאון רבי אליעזר יהודה זצ"ל, על רבו המובהק רבי חיים קמיל זצ"ל ועל לימודם המשותף. על הסדרים, ועל סדרי בין הזמנים. הוא היה מספר להם על כך שהוא היה מתחיל ב"בין הזמנים" את המסכת של הזמן הבא, כך שבתחילת הזמן כבר היה לאחר חזרות רבות ועוד כהנה וכהנה סיפורים. כמו כן היה מספר על קשיים שיש לו בדרכו בזמנים אלו בהנהלת הישיבה. ניכר היה שהמסר המרכזי בדבריו היה, שידעו ויכירו שכדי לגדול בתורה אין צורך בגאונות יוצאת דופן, או לגדול דווקא בישיבה מסוימת, אלא כדברי הרמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש מכל באי עולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד ד' ולשרתו ולעבדו לדעה את ד', והלך ישר כמו שעשאו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים".
למרות צניעותו הרבה, הבין רבינו שהמסר הטמון בסיפור חייו יכול להאיר את דרכם של בני תורה רבים. הדברים אכן עשו רושם עצום על הבחורים, ורבים מאותם תלמידים, התפעלו ולקחו את הדברים לתשומת ליבם ושקדו אף הם במסירות וגדלו לתלמידי חכמים.
בשנים האחרונות נכנסו למעונו של רבינו קבוצת אברכים חסידי "תולדות אהרן", המתגוררים בבית שמש. הם סיפרו לרבינו שאין בקהילתם כולל ערב, וישנם אברכים צעירים שחסרה להם הדחיפה ללמוד בלילות בשקידה כשאין מסגרת מסודרת. הם בקשו שהישיבה תשא בעול הקמת כולל ערב בקהילתם. רבינו השיב שמוטל עליו עול כבד לדאוג לאברכי הישיבה שלו, ולצערו הרב אין הוא יכול להיענות לבקשתם. אולם כשאמרו לו שבלי סיוע של הישיבה לא יפתח הכולל, הסכים להחזיק את הכולל למשך שנה.
אהבת התורה של רבינו היתה עצומה, לא רק שהסכים להחזיק ולכלכל מוסדות אחרים בלי שום טובת הנאה, גם יחידים היה עמל לגדלם ולהחזיקם. גם במצבים שמטבע הדברים לא היה אמור להחזיקם רבינו היה תומך מתוך שאיפתו הגדולה שתתרבה תורה בעולם.
אחד מבני הישיבה החליט שברצונו ללמוד בישיבת בריסק. הוא חשש לבוא להיפרד מרבינו, מחשש שעזיבתו עלולה להיתפס כפגיעה בישיבה. בסופו של דבר החליט לבוא ולהיפרד. אותו תלמיד מספר שרבינו קיבל את עזיבתו ברוח טובה. הוא חייך לעומתו חיוך רחב, ואיחל לו בכל לב שיצליח במקום לימודו החדש. אותו בחור סיפר לחבריו בישיבה, שכשהתעניין על סדרי הישיבה הגשמיים של הישיבה אליה הוא עובר, התברר לו שאין בישיבה זו חדר אוכל ואילו לו עצמו, אין תמיכה מסודרת מהוריו, בה יוכל לכלכל את עצמו. אחד הבחורים הציע לו רעיון שנראה היה לכולם מופרך לחלוטין. הוא הציע לבחור שיגש לרבינו ויספר לו את מצבו, ויבקש ממנו רשות להמשיך לאכול בישיבה. כמובן שהבחור חש שלא בנוח לבקש זאת ואף ראה בכך חוצפה ועזות פנים. אך אותו חבר הצליח לבסוף לשכנע אותו שרבינו באהבת תורתו מסוגל להסכים. ואכן, הבחור נכנס ולפליאתו הרבה רבינו ניאות לבקשתו.
אל שולחנו של רבינו הגיעה פעם בקשה יוצאת דופן. קבוצת בחורים מחו"ל הגיעה לארץ כדי ללמוד בישיבת בריסק המעטירה. הבחורים הגיעו ארצה בפרוס חודש אלול והתברר להם שמסיבות שונות יוכלו להיכנס וללמוד בישיבת בריסק רק לאחר החגים. ניגשו הבחורים אל רבינו ושאלוהו במבוכה האם יוכלו ללמוד בישיבת מיר בזמן אלול. אין צורך להסביר שבקשה מעין זו נחשבת כפגיעה, ראש ישיבה, שכן הוא פותח ישיבה ומעוניין לגדל בני תורה בצורה המיוחדת של ישיבתו. מאות מתדפקים על דלתי הישיבה, וכאן בחורים שבאו לישיבה אחרת מבקשים ללמוד בה בנתיים. תגובת רבינו על אתר הייתה: "בשמחה רבה!" לא זו בלבד שקיבלם, הוא אף פתח להם "חבורה" מיוחדת שלמדו באותו אלול קדשים לחודש זה, הוא טרח וסידר להם מקומות באוכל ומקום לינה וכל צרכיהם על הצד הטוב ביותר.
לאחר שעברו החגים והגיע הזמן בו היו הבחורים אמורים להכנס לישיבת בריסק, הרגישו הבחורים אי נעימות לבוא ולהיפרד ממנו, לאחר קבלת הפנים החמה שקיבלתם. רבינו חש במבוכתם ואמר להם: "בחור שיושב ולומד לא צריך לבוא ולמר ישר כח. בכל אופן בקשה אחת לי אליכם, הדלת שלי תמיד פתוחה, אם תצטרכו משהו אל תחששו". סיפור זה היה להם למופת לאיזה דרגה מופלאה של טהרת לב ניתן להגיע. הלא בעצם בואם לישיבה לתקופה קצרה בלבד, הם לכאורה מכריזים שבאו לישיבה רק כתחנת מעבר. ואילו רבינו מקבלם בחום ונותן להם הרגשה טובה שהם אפילו לא זקוקים להודות.
לדאוג ללימוד בין הזמנים
רבינו כאב את המציאות שיש בני ישיבה שהנהגתם מראה כאילו ניתנה הברירה בימי בין הזמנים לקחת חופשה מלימוד התורה הקדושה. מתוך דאגה לשינוי התופעה התאמץ לסייע לישיבות בין הזמנים, ובפרט דאג לחיזוק הלימוד בישיבה עצמה, בה נשארים בבין הזמנים של חודש אב רבים מבני הישיבה, בני חו"ל. הוא יזם פעולות ומבצעים כדי לעודדם לשקוד על תלמודם.
היתה תקופה שכל בחור שלמד בישיבה בבין הזמנים סדר א' יכול היה לנסוע לים בשעות אחה"צ באוטובוסים שהעמידה הישיבה לרשותם, חינם אין כסף. פעם אמרו לרבינו שאם הישיבה תתן בבין הזמנים ארוחות טובות במיוחד, יגרום הדבר שהבחורים ישארו ללמוד בין כתלי הישיבה והשקידה תגדל. למרות שבאותה שעה כבר החל מצבה הכלכלי של הישיבה להיות קשה, נענה רבינו להצעה, והנהיג שבימי בין הזמנים יוגש בישיבה אוכל טוב יותר מהרגיל, ובלבד שיתרבו ספסלי בית המדרש.
אחד מרבני הישיבה נכנס יום אחד למעונו של רבינו ואמר, שאומנם היוזמה של ארוחת הצהרים בימי בין הזמנים הצליחה, ורבים מבני הישיבה שוקדים על תלמודם, אולם המצב הוא שרבים מישיבות אחרות באיזור, ביניהם רבים מבתים מבוססים כלכלית, באים גם הם ללמוד בישיבת מיר ונשארים לארוחת צהרים, והיות שבמטבח הישיבה מכינים מנות בהתאם לבאים ללמוד, מכינים מנות רבות, הרבה מעבר למתוכנן. לכן, כדאי לכתוב מודעה בישיבה שהאוכל מיועד לבני הישיבה בלבד. רבינו שמע וכדרכו, שתק. נראה היה שהוא מסכים לדברים. הגיעה שעת הצהרים ולא נתלתה שום מודעה כך שהמצב המשיך. חזר אותו רב לרבינו, ושאל שנראה היה שרבינו מסכים לטענתו, ומדוע, לא נעשה כלום. אמר לו רבינו, בעצם הדבר אתם צודקים. המצב לא קל ועיקר דאגתנו נתונה לבני הישיבה, אבל מה אעשה שאיני יכול למנוע מבני תורה שבאים ללמוד, לאכול בישיבה. ומה שטוענים אתם שהמצב הכלכלי קשה ודבר זה עולה כסף רב לקופת הישיבה, מהשמים ירחמו!"
ביטוי לאחריות זו שהרגיש רבינו שכל אחד ילמד תורה, סיפר הגאון רבי מנחם צבי ברלין ראש ישיבת רבינו חיים עוזר. בחור מישיבתו, תושב בני ברק, שהה בירושלים בימי בין הזמנים והלך ללמוד מידי יום ביומו בישיבת מיר. נכנס אותו בחור לרבינו ואמר לו שהוא לומד בישיבת רבינו חיים עוזר בבני ברק, ועכשיו בימי בין הזמנים, הוא יושב ולומד כאן, ושאל האם יוכל לאכול בחדר האוכל. רבינו ענה לו: "תסתכל עלי, אתה בוודאי רואה שאני חולה ותשוש, ולמרות זאת אני נוסע לכל העולם לאסוף כסף לישיבה. מטרתי היחידה היא שישבו וילמדו תורת ה', אם כן, מה לי בחור מישיבת מיר, מה לי בחור מישיבת רבינו חיים עוזר?"…
"כיד המלך"- להגדיל תורה ולהאדירה
דאגתו התמידית של רבינו לגדל ולרומם את בני הישיבה היתה ברחבות הלב. כל דבר היה רואה בדרך של הרחבה. כך למשל, כאשר הבחין שלבחורים, בני חו"ל בעיקר, ישנה בעיה שלא הסתגלו לאוכל של הישיבה, ונזקקו מפעם לפעם לקנות אוכל במסעדות באזור, ישבו ראשי הישיבה על המדוכה וסברו לתקן תקנות שונות. אבל רבינו, רוח אחרת היתה עמו. הוא אמר: אם דרוש להם אוכל עשיר יותר, הבה ונביא להם אותו לישיבה. מטבח הישיבה הופקד בידי קייטרינג מקצועי, והבחורים והאברכים זכו לאוכל מעולה, העיקר שיוכלו לשקוד על תלמודם בלי הפרעה.
חדר האוכל היה פתוח לכל הלומדים בישיבה, גם בבין הזמנים. הנהגה זו של רחבות הלב סופרה על זקנו הגאון רבי אליעזר יהודה, בהקשר לאחד הלומדים, מבני ירושלים, שפת לחם נעדרה מעל שולחנו. אמר לו הגרא"י: "חדר האוכל של הישיבה פתוח לפניך, הבא עמך יום יום סיר קטן וטול עבור בני ביתך, הישיבה היא ביתך!" זו בדיוק היתה התשובה שנשמעה גם כאשר הישיבה הונהגה תחת רבינו, אלא שבשינוי העיתים ההבדל היה לגבי איכות המאכל… רחבות הלב ללא מייצרים אפיינה את כל הנהגתו, למרות שהיה מחושבן שלא לבזבז מכספי הקדש, לא אהב להצטמצם בדקדוקי חסכנות. לא אחת כשבאו ואמרו לו שכאן ניתן להצטמצם וכאן ניתן לחסוך היה אומר: "אין עניות במקום עשירות".
(מתוך הספר 'בכל נפשך')
