סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א בשם מגיד מישרים: נסעתי באוטובוס, ולפני ישבו שני בחורים, ודברו ביניהם על המלחמה. אחד הבחורים אמר בהתלהבות ובקול גדול: "יש להפסיק לספק להם חשמל, ויש לסגור להם את המים, ויש גם להפסיק להכניס להם אוכל ודלק! לא יתכן שבזמן שהם תוקפים את ערי ישראל, הם מייצרים טילים עם חשמל של יהודים, ושותים מים של יהודים, ואוכלים אוכל של יהודים, כדי שיהיה להם כח לזרוק טילים על יהודים".
פניתי אליהם ואמרתי להם: בקשר למלחמה, אני חושב שזה דברים בטלים ממש, לא רק בגלל שאין לכם השפעה, והדיבורים לא עוזרים כלום, והיה עדיף לדבר בלימוד, אלא בעיקר כי הקב"ה אומר: (עבודה זרה דף ב ע"ב) 'מלחמות אני עשיתי'. דהיינו, כל מהלך המלחמה, נתון רק בידי הקב"ה.
אבל מדבריכם למדתי מוסר השכל נורא, כמה צריך להודות להקב"ה. כי הרי ידוע שאם אדם חוטא, הרי הוא מכאיב להקב"ה, והנה הקב"ה אומר: בני זה חוטא, ובשעת החטא, אני מספק לו חשמל ללב, חמצן באוויר, מים לשתות, אוכל לאכול, ורק בזכות הדברים שאני נותן לו יש לו כח לחטוא, אולי יש להפסיק לספק לו דברים אלו, כדי שלא יהיה לו כח לחטוא? כמו שדיברת כרגע בהתלהבות איך צריך להתנהג.
אבל הקב"ה אינו אומר כן, אלא בשעת החטא ממש הוא ממשיך להחיות את החוטא. בא וראה כמה צריך להכיר טובה להקב"ה על כל החסדים שהוא גומל אתנו בכל עת ובכל שעה, שהוא מוסיף לנו חיים למרות כל מעשינו.
(גיליון משנתה של תורה, באדיבות מכון 'ווי העמודים')