לדעת לא לכעוס
יש פתגם עממי שקובע: כעס – זה להעניש את עצמך על טפשותם של אחרים.
אדם כועס על נזק כלשהוא שנעשה לו. כעת לא רק שיש לו את הנזק ההוא, אלא נוסף לו עוד נזק: בגלל הכעס.
למעשה הגמרא כבר קובעת את זה, במסכת קידושין (מא.): "רגזן – לא עלתה בידו אלא רגזנותא".
מי שיעיין ברש"י יראה את עומק הרעיון:
בפשטות הכוונה היא, שאין תועלת בעצם הכעס, מה תרוויח אם תכעס? אבל רש"י אומר עוד יותר: לא רק שלא תרוויח – אתה גם תפסיד:
רש"י אומר: מה הרגזן מקבל בשכרו? "כחש בשר". אתה הורס את עצמך, את הגוף שלך, את הבריאות שלך. וזה מזכיר לנו את מאמרו של אותו רופא חכם שאמר: המחלות לא באות, רח"ל, בגלל מה שאנחנו אוכלים – אלא בגלל מה שאוכל אותנו! הכעס אוכל את האדם, והנזק כולו שלו.
אם נתבונן יותר נראה שבמשבר אמיתי, הניהול שלו חייב להיעשות דווקא שלא בכעס.
הנטייה הטבעית שלנו היא לכעוס, אבל הכעס רק יהרוס לנו את האפשרות להתמודד ולמזער נזקים.
הנה סיפור נפלא שהתרחש עם אבי שושלת אלכסנדר, הרבי הקדוש רבי יחיאל, מי שקרוי האמו"ר הזקן מאלכסנדר.
בצעירותו הוא היה רב בעיר טורטשין, ומתוקף תפקידו הוא ניהל את ענייני הכשרות בעיר,
בחדשי החורף הרבי היה אחראי גם על הכשרות של הקמח בשביל המצות של חג הפסח,
את החיטים היו טוחנים בטחנת קמח של אחד הגויים המקומיים, אלא שהרב העמיד משגיח מיוחד שיעמוד בסמוך וישגיח שהכל נעשה על הצד היותר טוב, בכשרות מהודרת, שתהיה "מצה שמורה" למהדרין מן המהדרין.
באחד הימים, בשעת ערב מאוחרת, קרא רבי יחיאל לאחד האחראיים ואמר לו לבוא יחד איתו תיכף ומיד לטחנה ולראות האם הכל בסדר.
ההוא ניסה להתחמק: כבר היה לילה, בחוץ ירד גשם שוטף, קר מאוד. בדיוק עכשיו בלילה ללכת? ואם נלך מחר, מה יקרה?
אבל הרבי לא הסכים לוותר: הולכים עכשיו! והם הלכו!
מגיעים לטחנה. פותחים את הדלת בשקט ונכנסים. ומה הם רואים? שהמשגיח הנכבד, זה שהיה אמור לעמוד ולפקח שהטחינה של החיטים נעשית כראוי, המשגיח הזה פשוט ישן שנת ישרים (או אולי נדייק יותר: לא כל כך "ישרים". אחרי הכל: הוא מעל בתפקידו!) המשגיח ישב על כסא, ראשו שמוט והוא ישן שינה עמוקה.
זה שליווה את רבי יחיאל הבין את הצרה צרורה שכאן קרה, הוא האדים והתחיל לרוץ במהירות למשגיח להעיר אותו.
אבל רבי יחיאל תפס אותו ביד ואמר לו: תהיה בשקט מוחלט! אל תדבר מילה! תתרחק! תן לי לטפל בזה.
רבי יחיאל ניגש בשקט למשגיח, העיר אותו בעדינות ובחיוך, ברוגע מוחלט.
המשגיח כמובן נבהל כשהוא ראה את הרב עומד מולו. אבל ברגע שהוא ראה את הרב מחייך ורגוע – גם הוא נרגע.
ואז הרב אומר לו: הכל בסדר! לא קרה כלום! אתה עייף וזה טבעי! ואז הרב שואל אותו בעדינות ובהבלעה: אני רואה שאתה עייף מאוד: מתי תקפה אותך העייפות? כמה זמן אתה ישן?
והמשגיח שראה שהרב לא כועס ואפילו מבין אותו, ענה שלהשערתו הוא כבר ישן כאן במשך שעה וחצי.
ואז הרב פנה לעובדי הטחנה ואמר להם שיוציאו ולא ישתמשו בכל הקמח שנטחן במשך השעה וחצי האחרונים, ואפילו קצת יותר.
כשהכל כבר סודר, פנה הרב אל המשגיח והתחיל לגעור בו בקול:
בשביל זה מינו אותך למשגיח? בשביל שתישן כאן? בשביל שתמעול בתפקידך? היכן היראת שמים שלך? האם אתה מבין איזה נזק היה יכול להיות כאן? שכל הקמח יהיה פסול?
כשסיים רבי יחיאל לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב, הוא פנה לצאת. ואז הוא הסביר למלווה: כעת אתה מבין מדוע נזהרתי שלא לכעוס על המשגיח! הרי אם הייתי כועס וצועק עליו ישר מתחילה, הוא היה מתבלבל ולעולם לא היינו יכולים לדעת כמה זמן הוא ישן וכמה קמח פסול. רק בזכות המתינות, הצלחנו להציל את הקמח.
*
בפסוק הפותח את פרשת השבוע, פרשת ויגש, אנו לומדים על יהודה שניגש ליוסף, בלי לדעת מי הוא, והוא מדבר איתו דברים ברורים על כך שהוא לקח את בנימין (בראשית מד יח): 'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה'. המתבונן בלשון הפסוק יראה שיש כאן מילים שנראים כמיותרות:
מה זה "בי". ידבר נא. מה זה "נא". ואל יחר אפך, מדוע לא נאמר 'ויחר', המילה 'ואל' נראית מיותרת. וכן מה זה: כפרעה. היה צריך להיות כתוב פרעה. ולא: כפרעה.
שימו לב למילים המיותרות לכאורה: בי. נא. אל. והאות כ.
אומר על כך, תלמידו של הבעל שם טוב הקדוש, רבי מאיר מרגליות, רבה של העיר הידועה אוסטראה, בספרו מאיר נתיבים:
"קבלתי ממורי"
דהיינו: יש לי קבלה שאותה קבלתי מהרבי הגדול שלי, הבעל שם טוב הקדוש
"סגולה נפלאה לבטל הכעס". ומה היא הסגולה? "לומר את הפסוק בתהלים (קיט ט): בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ.
דהיינו לכוון את השם הקדוש היוצא מראשי תבותיו.
אומר תלמידו של הבעש"ט, המאיר נתיבים:
זה הסוד כאן! יהודה לא רצה לכעוס! הוא ידע שכעס זה דבר גרוע מאוד! כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.
ואנחנו נוסיף: יהודה ידע היטב שבשביל להשיג את שחרורו של בנימין במשא ומתן עם יוסף הוא חייב לבוא רגוע, בלי כעס, אחרת הכל יתפוצץ.
מה הוא עשה: הוא כיוון את השם הזה שעלה מהפסוק של במה יזכה נער,
וכעת שימו לב: דבר פלא והפלא:
הראשי תיבות של הפסוק, זה בדיוק האותיות המיותרות בפסוק: בי נא אל כ, זה הראשי תיבות של ב'מה י'זכה נ'ער א'ת א'רחו ל'שמור כ'דבריך.
זו הייתה חכמתו המופלגת של יהודה, להציל את עצמו מהכעס.