הנה כי כן ייאמר לכל שואל דורש ומבקש כדת מה לעשות בשמועות שאינן טובות, ומעשים הנעשים בעולם, חדשים לבקרים: כלל ראשון שצריך להתחזק בו תמיד, ובפרט בעת הזאת – לבטוח בקב"ה, הוא אבינו הוא מלכנו הוא מושיענו, לא לדאוג ולא להיכנס לבהלה, והיא הדרך הישרה שעל ידה יזכה להימלט מכל צרה נגע ומחלה. ומקרא מלא דיבר הכתוב (משלי יח, יד): "רוח איש יכלכל מחלהו", ופירש רש"י: "רוח איש – רוח גבר שהוא איש גיבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחיבה; יכלכל מחלהו – אין כוחו סר מעליו".
וכבר הבאנו מה שכתב הגר"א (בביאורו למשלי) וז"ל: "השמחה באה על ידי הרוח, וזהו רוח איש, כשהאיש תמיד בשמחה הוא יכלכל מחלהו, אף שתבוא עליו מחלה חס ושלום הוא יכלכל מחלהו בשמחתו ויבטלנה", עכ"ל. והיינו ששלוות הנפש מועילה אפילו אם כבר נחלה, וכל שכן שהיא מגן ותריס שלא תבוא עליו המחלה ל"ע.
ובאמת הדאגה לא תעלה ולא תוריד, כי "אנה מפניך אברח". ואם נגזר עליו ח"ו שיחלה או חיסרון אחר לא תועיל דאגתו מאומה, אלא "מה' מצעדי גבר כוננו" (תהילים לז, כג).
בוא וראה כיצד הכל בהשגחה עליונה מדוקדקת על כל אחד ואחד מה יהיה עמו. שמעתי ממכירי בעל המעשה והוא מתושבי העיר ביתר עילית, שאחד מבניו היה זקוק לבדיקת עיניים לצורך הזמנת 'בתי עיניים' (משקפיים), וקבע תור לבדיקת עיניים בחנות 'אופטיקה' מפורסמת שברחוב מלכי ישראל בעיה"ק ירושלים. בהגיע היום המיועד נסעה אם הילד עם בנה באוטובוס מביתר עילית לירושלים; והנה, מחברת האוטובוסים נשלחה הודעה לנהגים, שמאחר והדרך הרגילה עמוסה ופקוקה ברכבים על כן הם מורים לעובדיהם לנסוע מדרך פלונית שכעת היא הקצרה יותר.
'משום מה' נהג האוטובוס התעקש שלא לשמוע בקול בעל הבית, והמשיך בדרכו הרגילה מבלי נטות ימין ושמאל. ואכן, דרכו נמשכה עד כשעתיים, ובעודו בדרך התקשרו אל חנות האופטיקה להודיע שהם מאחרים, והם ענו שאיחרו את המועד וכבר נסגרה האופטיקה.
צער רב הצטערה האשה על כמה וכמה קשיים שעברו באותו היום, כי גם סידור הילדים אצל 'בייביסיטר' לא עלה בנקל, גם טלטולי דרך קשים, ועל כולנה – לא עלה בידם לעשות את הבדיקה הנצרכת. אך אחר כמה ימים נודע כי אחד מהעובדים לקה ב'קורונה' ל"ע, וכל מי שהיה בחנות באותם ימים צריך להיכנס ל'בידוד' לארבעה־עשר יום. באותה שעה אמרה האם: "אני בכיתי על 'בידוד' באוטובוס למשך שעתיים, ומן השמים חסכו ממני 'בידוד' של 14 יום".
מאידך, אחת מתושבי שכונת רמות שבעיה"ק ירושלים נכנסה עם שני בניה, בחור וילד, לאותה אופטיקה, ועל שלושתם נגזר להיות בבידוד, והיא אומרת שאינה יודעת בעצמה מדוע נכנסה לשם כי מעולם לא דרכו כפות רגליה שם, ומעולם לא עלה על דעתה להזמין שם משקפיים. אך הקב"ה מסבב את האדם ומוליך אותו למען יבוא עליו את אשר נגזר מלעילא.
הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע היה אומר בסדר ההושענות (בפיוט 'אדמה מארר') "הושענא דגן מדלקת, חיטה מחגב, נפש מבהלה", שכל הנאמר שם שווים במהותם, וכמו שכל בר־בי־רב יודע שה'דלקת' עוקרת ומשחיתה את ה'דגן' שבשדה, וכן חגבים אוכלים ומאבדים לגמרי את החיטה, כך ממש הבהלה מכלה ומשחתת נפשו של אדם.
פעם שאלו את חתנו של ה'חפץ חיים' ממה התפעל ביותר מתוך כלל הנהגותיו של חותנו הקדוש, ויען ויאמר: "הדבר המפליא ביותר היה יישוב דעתו ושלוות נפשו בכל עת ובכל זמן, ואף בשעות קשות כשבאו עליו ייסורים וכדו'", ושלוות נפש זו באה לו מתוך תוקף אמונתו בהנהגת ה' את כל העולם בטובו בחן בחסד וברחמים.
פעם סיפר הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע להרה"ק הרמ"ש מבאיאן זי"ע מה שאירע עמו בשעת בריחתו מאימת הרשעים ימ"ש בימי המלחמה הנוראה, שבשעה שעברו סמוך לעיר פעסט ציווה הרה"ק לעצור את הרכב מנסיעתו, ועל אף הסכנה הגדולה שהיו שרויים בה יצא החוצה ושהה כך כמה וכמה רגעים, לאחר מכן חזר לרכב ובסייעתא דשמיא הספיקו לברוח. נענה ואמר הרה"ק מהר"א זי"ע: "מעשה זה היה לפלא גדול בעיני כל יושבי הרכב, ולאיש לא גיליתי מצפוני לבי, אך לכם אספר מאי דהווה – בעת הנסיעה והבריחה התבוננתי בנפשי, וכי מה רוצה ממני השטן בעת הזאת – עת תלאה ובהלה, וראיתי כי ברצונו לבטל ממני את יישוב הדעת חלילה. ע"כ ציוויתי לעצור את כל המנוסה והמהומה, ועל אף הסכנה יצאתי החוצה כדי ליישב מעט את דעתי". ולדידן ייאמר, כי ודאי אין אנו במדרגת אהרן קדוש ה' לעצור מלברוח בשעת הסכנה, אך זאת נדרש מעמנו לעצור את כל הבלבולים והבהלה, ולהתיישב בדעתנו בהתחזקות באמונה ובביטחון.
בעת שנסע הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע בערב חג הפסח לאפות את ה'מצות מצווה' בכפר חב"ד (כשהיה דר בתל אביב), אזי מחמת השעה המאוחרת מיהרו המשמשים מאוד, והורה הרה"ק לעמוד, ושמעוהו אומר "הושע נא נפש מבהלה… הושע נא נפש מבהלה…". והוא, כי אכן הרבה יש לו לאדם ליישב דעתו ולהיזהר מאוד מן הבהילות, כי מידת הזריזות טובה היא עד מאוד בפועל בידיו ורגליו של אדם אך לא במוחו, כי בו צריך האדם להיות מיושב ביותר.
אמנם פשיטא ואין צריך לומר שאין הכוונה לעשות 'והתעלמת' ולומר שלום עלי נפשי, כי בוודאי מן השמים 'קוראים' אלינו, עם ה' חזקו ונתחזקה – וכאותו מעשה שהיה אצל הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע, שפעם הגיע אליו יהודי ממרחקים וסיפר לו שאירע 'צונאמי' באמריקה הרחוקה, החל ה'חפץ חיים' לרעוד, וארכובותיו דא לדא נקשן. שאל היהודי: "אויה, רבינו, מה אירע? הרי בסך הכל אירע הדבר לאלפי גויים ונכרים ומה כל הרעש?". ענהו ה'חפץ חיים': "אם יבוא מאן דהוא למדינת סין (China) וידבר לפני רבבות אלפי גויים בשפת האידיש, הרי ברור הדבר שכל כוונת דיבורו לא הייתה אלא ליהודי יחיד שהיה ביניהם! כך גם כאן – וכי לאלפי רבבות הנכרים הרעיד ה' את הארץ? הרי אינם מבינים מה שנאמר לפניהם, וכל דבריו לא היו אלא לפנינו בני ישראל, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו 'לב לשמוע ודעת להבין', שמן השמים מדברים אלינו ודורשים מאתנו לזוז ממקומנו לצד הטוב והקדושה".
ודבריו חיים וקיימים אף בימינו אנו, שהקב"ה 'מדבר' אלינו עתה. אך דאגה ובהלה מאן דכר שמיה?!
וז"ל הרה"ק ה'יסוד העבודה' זי"ע במכתב: "ושמעתי מאדמו"ר זי"ע (הוא הרה"ק מקאברין) שבנערותו היה חולה רח"ל והיה בבית החולים דווילנא, ואז גדולי הדוקטורים דמדינה היו שם, והלכו אליו הראש של הדאקטער. וכאשר התחיל להבריא שאל את הפראפסעיר שמא יש כללים בספרי הרפואות, והשיב לו: 'הן, יש כלל אחד – אז דיא פארזיכערקייט פון דעם חולה און זיין שטארקייט מיט זיינע געדאנקען אין צומלוסטגקייט זיינע דאס איז די גרעסטע רפואה צום חולה, דאס העלפט מער ווי אלע רפואות. בתרגום, בטחונו של החולה וחוזקו הבאות יחד עם מחשבות שמחות ושלוות זהו הרפואה הכי גדולה לחולה, וזה עוזר יותר מכל הרפואות. על כן, ידידי תתחזק נא, ותבטח ותקווה לה' שהוא בורא רפואות ועושה פלאות" (אמרות משה אמונה ובטחון).
פעם פרצה שריפה עזה בבניין בו התגורר הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, והייתה האש בוערת עד לב השמים. מיד התפנו כל תושבי הבניין מפני סכנת נפשות שהייתה שם והמתינו בסבלנות עד שמכבי האש יסיימו מלאכתם. מקורביו של הגר"א חששו מאוד לגורל כתבי היד של ר' אברהם (אשר כידוע היה מחדש חידו"ת ומעלה אותם על הכתב לרבבות ואלפים) – שמא נשרפו באש או שמא ניזוקו במים רבים אדירים אשר נשפכו שם בשביל לכבות את האש, מי במים ומי באש… אולם ר' אברהם עצמו עמד על־יד הבית במנוחת הנפש, עד ששאלו אחד האם אינו דואג על עמלו הרב שירד לטמיון? נענה לו ר' אברהם בגבורתו ובחכמתו: "בדאגה… בדאגה… אין אצל יהודי מקום לדאגה כלל, רק פעם אחת בשבוע צריך לזכור מהדאגה, והיא בעת שנוטל ציפורני יד ימינו שצריך לגוזזן לפי סדר בדאג"ה (כמובא ברמ"א סימן ר"ס סעיף א', שצריך לגזור בראשונה את הציפורן השנייה העומדת מימין ל'אגודל' ונקראת 'אצבע', לאחר מכן את הציפורן הרביעית היא המכונה 'קמיצה', ושוב גוזז את האצבע הראשונה – אגודל, ומשם עובר לאצבע השלישית היא ה'אמה', ולבסוף נוטל את החמישית אשר שמה הוא 'קמיצה')…".
(קטעים מלוקטים מתוך 'באר הפרשה' – פרשת ויקהל־פקודי – תש"פ)
2/446