"וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם" (דברים י"ב, כ"ט)
היו ימים, היו דורות, בהם עמדו ישראל בפני ניסיונות מרים באמונה, כאשר רוחות של כפירה נשבו בעוצמה והפילו חללים. אולם בדורנו לא ניתן למצוא כופרים אמיתיים… בימינו ישנם שני סוגי אנשים בלבד: מאמינים או שוטים… כל מי שעיניים לו בקודקודו, לא יכול להיות 'כופר'… מציאות האמונה ברורה ומוחשית כל כך, עד שממש לא ניתן להתעלם ממנה!
חיים אנו בין שלוש מאות מיליוני מוסלמים שמבקשים להשמידנו. עומד לרשותם נשק ביולוגי וכימי, שיכול לאפשר להם להשמיד את המדינה כולה בשעתיים וחצי לכל היותר… ובפועל מה קורה? הם יושבים בשקט, ואינם עושים כמעט מאומה… איזה הסבר יכול להיות לכך, מלבד השגחה פרטית השומרת ומגינה עלינו מצרינו?
ראשי הממשלה בקדנציות האחרונות, היו מוכנים לוותר על שטחים תמורת שלום מדומה, וכבר עשו לכך הכנות, אבל בחסדי שמים הערבים פשוט אינם רוצים לקבל, הם רוצים יותר ויותר! נו, אז מי מנהל את העולם?!
כל האומות חותרות, אפוא, להשמדת עם ישראל, והסיבה היחידה לכך שאנחנו עדין חיים וקיימים היא משום שיש לנו אבא אוהב ורחום ששומר עלינו! אימפריות קמו ונפלו, ואלו אנו – נשארנו על במת ההיסטוריה! האם יש לכך הסבר הגיוני אחר, מלבד השגחה פרטית מופלאה מצד מלך מלכי המלכים?? בכדי להכיר בכך אין צורך באמונה מופלגת, צריך רק לפקוח את העיניים ולא להתעלם מהעובדות!
רבנו תם כותב ב'ספר הישר', שאפיקורס הכופר במציאות הבורא, דומה לבהמה שראשה מופנה כלפי מטה וצועקת: "אין שמים!". אומרים לה: "בהמה, רק תרימי את הראש ותראי שיש שמים!".
אנו כאן, בארץ ישראל, למודי מלחמות, אולם כלום ניתן לומר, ולו על אחת מהמלחמות שהתחוללו כאן משנת תש"ח, כי היתה לוחמה טבעית? האם מלחמת תש"ח, כאשר שש מאות אלף יהודים – מספר הכולל גברים, נשים וטף – התמודדו מול כל מדינות ערב, ובכל זאת יצאו כמנצחים, היתה מלחמה טבעית?! הלא כאן אצלנו, ממש בתוכנו, יושבים וישבו מאז ומעולם מאות ואלפי ערבים! בירושלים, בחיפה, ביפו, באבו-כביר, בלוד וברמלה וכו' וכו'. הערבים הללו תמכו באויבינו לאורך כל הדרך, ובכל זאת – אנו כאן, חיים וקיימים! האם זה הגיוני? האם זה טבעי?
ההיסטוריונים שמתעדים את מלחמת תש"ח יודעים כיום לספר, שכשראשי הישוב היהודי החליטו לצאת למלחמה הזו – הם ידעו שהם לוקחים על עצמם סיכון של תשעים אחוז. כלומר תשעים אחוז שנפסיד, ומאות אלפי יהודים יפגעו, ורק עשרה אחוז שננצח… אם כך, אני שואל: מי שמר עלינו אם לא בורא העולם? האם ישנו הסבר הגיוני אחר לכך שאנו קיימים?
סוד הניצחון במלחמה – בצלותי ובבעותי
בתקופת מלחמת קדש, היה בתל אביב מלאך בדמות אדם, האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל. מי שיודע ומכיר, מבין היטב על מה אני מדבר: הוא לא היה אוכל, לא שותה, כמעט לא ישן… כל קיומו היה על טבעי!
מסופר, שפעם הרופא שהגיע לבדוק אותו, הבחין בחולשתו הרבה. בבדיקה התברר שהוא אינו סובל מכל בעיה בריאותית, מלבד חולשה קיצונית שנובעת ממחסור במזון ושתיה, על כן הזהירו כי עליו לאכול ולשתות סעודה דשנה.
מה עשה האדמו"ר מבעלזא? צווה על משמשיו להכין סעודה משובחת, דשנה ומבריאה, בדיוק כפי שהרופא אמר, שהרי צריך לשמוע בקולו של הדוקטור… במהלך הכנת הסעודה, הוא ברר מדי פעם כיצד מתקדמות ההכנות, והאם הכל מתבצע על הצד היותר טוב… ואז, כאשר התבשר כי הסעודה מוכנה לגמרי: דגים, בשר, מרק ואפילו קומפוט – הזמין אליו שני בחורים, ואמר להם בפשטות: "הרופא צווה עלי לאכול סעודה שלמה בשביל לשמור על בריאותי, ואני לא מסוגל לאכול סעודה כזו… אולם חז"ל הקדושים הלא מלמדים כי שלוחו של אדם כמותו, ולכן ממנה אני אתכם להיות שלוחים שלי, ולאכול את הסעודה במקומי!"…
זו היתה דמותו של רבי אהרן, האדמו"ר מבעלזא… מלאך בדמות אדם, כפשוטו ממש!
ובכן, בעת שהחלה מלחמת קדש, נעמד האדמו"ר כמו סלע במקומו, למשך עשרים וארבע שעות, עד שהמלחמה הסתיימה! אדם שבימים כתיקונם בקושי עמד על רגליו, עד שהיו צריכים להעביר אותו בכסא מחדר לחדר – עמד בלא נוע למשך עשרים וארבע שעות תמימות על רגליו, והתפלל! האם אנו מבינים כעת לזכות מי נזקף הניצחון הניסי? לא, לא לזכות הטנקים והמטוסים… אלא לזכותו של האדמו"ר מבעלזא ועוד צדיקי עולם כמותו, שהגנו בזכויותיהם על העם היושב בציון!
אמנם את סוד המלחמה כבר גילה לנו אבינו הגדול, יעקב, לפני אלפי שנים. כאשר הוא מבקש לתת ליוסף את העיר שכם, אותה כבשו שמעון ולוי מיד האמורי, הוא אומר: (בראשית מ"ח, כ"ב): "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". מפרש התרגום אונקלוס: "ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך די נסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי"!
במילים הפשוטות ביותר: יעקב יודע היטב, שאת שכם לא היה ביכולתם של שמעון ולוי לכבוש בכוחותיהם שלהם. הם הכניסו את עצמם להרפתקה מסוכנת, ונחלצו ממנה רק בזכות תפילותיו של יעקב, שהבין שאין ברירה, ועליו להתפלל על בניו… משום כך, שכם לא היתה שייכת לשמעון או ללוי שכבשוה, אלא ליעקב – אשר בזכותו עלה בידם להכניע את יושביה! גם שמעון ולוי עצמם לא ניסו אפילו להתווכח עם האמת הפשוטה הזו… שכם נותרה רשומה ב'טאבו' על שמו של יעקב, שנתן אותה ברצותו ליוסף בנו.
זהו סוד הניצחון במלחמה: "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ה'!". רק בזכות התפילות שלנו, בזכות התורה שלנו – עם ישראל חי על האדמה הזו. רק בזכותנו יש קיום לעם היושב בציון! אנו תורמים לקיומו של העם ולעתידה של האומה, יותר מאשר כל מגזר אחר, ובכדי להכיר בכך – צריך רק לפתוח את העיניים!
גם אם נראה בתקופות מסוימות כאילו יש לנו 'ידידים' בעולם, אמריקה היא 'ידידה' שלנו, ולעתים גם אומות אחרות – אין זו אלא אשליה שאין לה כל אחיזה במציאות… ראשית, הלא כבר למדונו רבותינו דברים מפורשים וברורים: הלכה, עשו שונא ליעקב! הלכה חד משמעית, שאין לסור ממנה ימין ושמאל! אולם מעבר לכך: לעם ישראל מעולם לא היו, ולעולם לא יהיו ידידים. לעם ישראל ישנו רק ידיד אחד: "ידיד ה' ישכון לבטח"…
מאז ומעולם הננו סך הכל 'פסיק' מכלל האנושות, המנסה תמיד להשמידנו ולחסלנו, ועדיין אנו כאן, על המפה הגלובלית. יש לכך הסבר אחד, אמת אחת שכל יהודי מוכרח להודות בה: אם רק יהיה אמיתי וכן עם עצמו: יש לנו אבא גדול בשמים!
בינינו, כשיהודי נמצא בצרה, למי הוא פונה? – לאבא שבשמים! גם יהודי רחוק מתורה ומצוות, ברגע האמת, כאשר מתרגשת עליו צרה חס וחלילה – הוא נושא עיניים למרום וצועק 'אבא'… כלומר: בתוככי ליבו מכיר כל יהודי, כי נתון הוא ביד מלך רם ונשא, שדואג לו ומצילו מכל רע מעודו ועד היום הזה!
אם כן, האם בימינו אנו, ישנו קושי להכיר בכך שיש לנו אדון אחד, לו אנו עבדים? האם בימינו ישנו קושי לחוש ולהתנהג כפי שראוי לעבדי ה' לנהוג כלפי אדונם? ברור שלא! ואם נעשה זאת, הרי שממילא יחזרו הדברים לתיקונם, הישמעאלים – עבדינו – יחזרו לנהוג כלפינו כעבדים כלפי אדוניהם, האיום הדמוגרפי ייפתר מאליו, ובא לציון גואל…
(מתוך 'אריה שאג' – בין המצרים)