סיפר הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל:
בימי ילדותי התגוררתי עם הורי בעיר תל אביב. באותה תקופה היו שהציקו לילדים החרדים שהסתובבו עם פאות. רבים מחברי ילדותי לא עמדו בנסיון, חצו את הגבולות ולדאבון הלב פרקו מעליהם עול תורה ומצוות. אולם בד בבד היתה קבוצה של ילדים שהיו גאים בפאותיהם והיו נלחמים על צדקת דרכם, בבחינת 'ויגבה לבו בדרכי ה'. אחת מדרכי המלחמה היתה להשיב על לעגם של המלעיגים בחריפות ובשנינות.
יום אחד, כשהייתי ילד קטן, אולי בן עשר, עברתי ליד בית חרושת לנעלים. התקרבתי לפתח והצצתי פנימה כדי להתבונן במהלך היצור. הסנדלרים היו לוקחים אמום, מלבישים עליו את יריעת העור, מותחים אותה על ידי מסמרים, ולאחר מכן תופרים את הסוליה. התבוננות זו התעתדה לסייע לי להבין מושגים הלכתיים שונים הכרוכים במלאכות הטוויה והתפירה.
פתאום פנה אלי אחד הפועלים: "ילד, האם אתה מוכן למכור את הפאות שלך?".
'מה הוא רוצה מילד בן עשר?', חשבתי לעצמי, 'האם עשיתי לו משהו רע?'. באתה תקופה התפרסמה בעתון מסוים, שכל מטרתו היתה ליצנות, תמונת שער בה נראה בחור בן שש עשרה וחצי המחזיק בפאותיו. בכותרת נאמר כי הבחור מכר את פאותיו תמורת שלשת אלפים לירות. זה היה הון! בסכום כזה ניתן היה לקנות שלשה מגרשים בבני ברק. הסיפור נתן חומר לשונאי הדת, וכל ילד עם פאות שעבר ברחוב, נשאל בלעג האם מוכן הוא למכור את פאותיו. לכן הייתי מוכן כבר לשאלה ועניתי לו: כן, בשמחה, אין לי בעיה, אתה מוכן לקנות?
"כן", הוא אמר, "כמה כסף אתה דורש עבור הפאות?"
הרבה מאוד כסף, השבתי, אתה מוכן לשלם?
"כן, כמה שאתה רוצה", עונה הפועל.
אמרתי לפועל: אני יודע שבכוונתך לקצץ לי את הפאות ולא לשלם לי פרוטה. לכן, אם ברצונך להוכיח שאתה רציני, אני רוצה שתאסוף את כל הפועלים ונעשה הסכם כתוב וחתום, כדי שאם תקצץ לי את הפאות ולא תשלם, אוכל לתבוע אותך בבית המשפט.
העסק התחיל להיות מעניין ואטרקטיבי, וכל הפועלים התאספו סביבינו.
אם אתה באמת רוצה להוציא כל כך הרבה כסף, אמרתי לו, יש לי למכור לך משהו שיביא לך הרבה יותר תועלת מאשר הפאות שלי. וכי מה תעשה עם הפאות שלי? הרי לא תדביק אותן לעצמך. אתה תשליך אותן לאשפה, ואני אקח את הכסף, ובעוד שנה תהינה לי פאות חדשות. אבל מה שיש לי למכור לך, זה משהו שיביא לך הרבה יותר תועלת. זה דבר שלא היה לך אף פעם בחיים, אני מבטיח לך שבחיים לא היה לך את זה, ולא רק שלא היה לך את זה – אלא שגם לא ראית דבר כזה מעולם!
כולם ביקשו לדעת: "במה מדובר? מה אתה רוצה למכור?"
אני המשכתי למתוח אותם, ולתאר את המוצר על שלל מעלותיו. ארבעים פועלים עמדו סביב ילד בן עשר במשך דקות ארוכות ולא חדלו לשאול בסקרנות: "נו, תגיד כבר, מה זה? מה אתה מוכר?".
לאחר רבע שעה כבר לא יכולתי יותר, ועניתי בשאגה: שֶכֶל! אני רוצה למכור לך שכל! מעולם לא ראית את זה, בחיים לא היה לך את זה, ואם היה לך, היית נראה לגמרי אחרת!
כשכולם היו המומים, אמרתי: אני בן עשר, ואתה בן ארבעים, אבל גם אתה מודה שיש לי יותר שכל ממך. אתה יודע מדוע? משום שההבדל בינינו הוא, שאתה יושב כל הזמן ודופק מסמרים בנעלים, ואלו אני לומד גמרא, רש"י תוספות. זה מכניס לראש שכל. רוצה שכל? לך לישיבה תלמד תורה ויהיה לך שכל!
כך לחמנו את מלחמתנו בגאון וקיימנו את "ואל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה".
נסעתי פעם לאוקראינה, ובאותו זמן לא לבשתי את בגדי החול הרגילים שלי, כי הם התלכלכו. הייתי לבוש עם קפוטה של שבת ומגבעת קטיפה ששיוו לי מראה די יוצא דופן בפולין. נכנסתי לסוּפֶּר, לקחתי עגלה ואספתי פירות וירקות. והנה נגשו אלי שנים ממנהלי הסופר ואמרו לי: "אתה רואה את השניים ההם? הם צוחקים עליך, אנחנו כל כך מצטערים"… הם חשבו שאולי אני לא רואה, ורצו לוודא שאראה את הלעג ואפגע.
אמרתי להם: אין בעיה, תנו להם לצחוק כמה שהם רוצים! ולאחר מכן הוספתי: היטלר, הימלר ואייכמן חשבו שהם צוחקים עלינו, ועכשיו הם באדמה ואנחנו בחוץ. תנו להם לצחוק, משום שצוחק מי שצוחק אחרון. אנחנו עוד נצחק…
צריך אומץ כדי לעמוד יהודי בודד בסופרמרקט בוורשה ולהגיד להם בפרצוף את האמת. אך כפי שכבר אמרנו, יש ללכת בראש מורם, ולא לפחד מאף אחד. זה מובא בהלכה הראשונה בשלחן ערוך. רק שיש לזכור כי ה'ביאור הלכה' מוסיף: "ולא שיתקוטט עמהם". לא להתרגש מהם, אבל גם לא להתקוטט.
(מתוך סדרת הספרים 'אריה שאג')