הרב ישראל ליוש
"בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כ"א, כ')
האבן עזרא כותב על ה'בן סורר ומורה' וז"ל: "והנה זה כמו אפיקורס, כי לא יבקש חיי העוה"ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה".
ויש להבין: מדוע מי שאינו מבקש בעוה"ז אלא להתענג בכל מיני מאכל ומשתה, נחשב כאפיקורס? וכי מה כפירה יש בזה?
שמעתי מידידי הרה"ג ר' משה אטינגר שליט"א, ליישב את דברי האבן עזרא עפ"י פירושו של המלבי"ם, על הפסוק הנאמר בכל יום מימי אלול בפרק 'לדוד ה' אורי וישעי': "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש". ההבדל בין שאלה לבקשה – אומר המלבי"ם – 'שאלה' היא משאלת הפה, ואילו 'בקשה' היא בקשת הלב. יש השואלים בפיהם לשבת בבית ה' כל ימי חייהם, אך בליבם, מטרתם איננה הישיבה בבית ה', אלא הבריחה ממקום אחר, או רדיפה אחר ממון או כבוד. דוד המלך אומר להקב"ה, שאצלו משאלת הפה ובקשת הלב שוות, האמצעי והמטרה הם אחד – "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", כדי לשבת בבית ה', ולא כדי להשיג רווח אחר.
כך גם מסבירים את דברי אסתר המלכה: "תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" – אמנם במשאלת הפה ביקשה אסתר מאחשוורוש על נפשה, אך המטרה שלה, בקשת הלב שלה, היתה על עמה.
אם כן מבוארים היטב דברי האבן עזרא, כי הבן סורר ומורה ה'מבקש' כאן בעוה"ז רק להתענג בכל מיני מאכל ומשתה, אם זוהי בקשת הלב שלו, זו המטרה שלו, הרי הוא אפיקורס, כי בזה הוא כופר במטרה העיקרית שלשמה הוא בא לעולם – להתענג על ה', ולחיות כאן בעולם הזה חיי עולם הבא.
בסוף חייו של ראש ישיבת לייקווד, הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, הוא שכב בבית החולים כשחושיו מעורפלים למדי, והגיב לסביבתו בקושי רב.
כאשר הגיע הרופא הגוי לטפל בו, רצו תלמידיו ובני משפחתו ליידע אותו במי הוא זוכה לטפל, ושהשקעתו בטיפול תהיה בהתאם. לשם כך הם תיארו בפניו מה זו ישיבת לייקווד, מקום בו מגדלים רבנים גדולים, פוסקים ודיינים.
פתאום ננער רבי אהרן מתרדמתו, וזעק לעברם: "אצלנו בישיבה לומדים תורה לשם תורה, לא בשביל להיות רבנים ולא בשביל להיות דיינים!".
לאחר מכן אמר להם הרופא הגוי, שמזעקתו של רבי אהרן הוא הבין מהי 'ישיבה', יותר טוב מכל מה שהם הסבירו לו…
הנה לנו מושג של: "אחת שאלתי.. אותה אבקש". גם כשמנסים להסביר לגוי מהי 'ישיבה', לא היה רבי אהרן מסוגל לשמוע סילוף כה גדול, כאילו יש מטרה נוספת בלימוד תורה, מעבר לעצם לימוד התורה.
●●●
פליאה נוספת ישנה על הפסוק הנזכר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", 'שאלתי' הוא לשון עבר, ואילו 'אבקש' זה לשון עתיד?
מובא בשמו של ה'חפץ חיים' שביאר, שהרי רצונותיו של האדם משתנים לפי גילו. רצונו של תינוק לא ידמה לרצונו של ילד. ומה שימלא את סיפוקו של נער, לא יספק אדם מבוגר.
אם כן, אומר דוד המלך: בכל גיל ובכל שלב בימי חיי, עוד לפני מלכותי ואף לאחריה, תמיד היה, וכך גם יהיה חשקי וחפצי – לשבת בבית ה'.
וכמה נאים הדברים לאומרם, כפי שמסופר בספר 'מאיר עיני ישראל' על ה'חפץ חיים', שבהיותו בגיל תשע, פנה המלמד שלו אל אביו הגאון רבי אריה זאב הכהן זצ"ל ואמר לו: "אין בעיירתנו 'ז'טל' ישיבה המתאימה למידתו של בנך ישראל מאיר. עליך לשלוח אותו אל העיר הגדולה 'וילנא', שם יוכל ללמוד בחברת נערים מוכשרים יותר, ולינוק תורה מפיהם של תלמידי חכמים גדולים". שמח האב לשמוע את עצת המלמד, וכך עשה.
ישראל מאיר עלה והתעלה ב'וילנא', הוא היטיב לנצל את רוח התורה ששרתה שם, והתמדתו לא פסקה אף רגע אחד. בגיל אחד עשרה כבר היה בקי במאתיים דפי גמרא, ושמו יצא לתהילה כ'העילוי מז'טל'.
בימים ההם, מצבם הכספי של בני הישיבות היה דחוק מאוד, ובעלי הבתים היו מארחים את בני הישיבות בבתיהם לאכול 'ימים'. כל בחור היה אוכל כל יום אצל בעל בית אחר. וכך בדחקות נוראה, אך מתוך אהבת תורה עצומה, היה ישראל מאיר מכתת רגליו לאכול 'ימים' אצל בעלי הבתים.
כפי שהזכרנו, תאוותיו של החפץ חיים לא השתנו לפי גילו, וגם לאחר נישואיו בהיותו כבר אברך, נהג החפץ חיים לסור מידי פעם לעיירה פלונית, וללמוד שם כמה חודשים בפרישות מוחלטת מחיי העולם הזה. בתקופה זו חזר למנהג הבחרות והיה אוכל 'ימים' אצל בעלי הבתים.
משגיח ישיבת ברנוביץ', הגאון רבי ישראל יעקב לובטשאנסקי זצ"ל, סיפר כי פעם אחת בהיותו ב'איישישוק', פגש את החפץ חיים כשהוא שוקד על תלמודו ועל חיבור ספריו, וגם שם נהג לאכול 'ימים' אצל הבעלי בתים. אחד מבעלי הבתים זלזל בחפץ חיים על מנהגו ואמר לו: "הרי אתה מחבר ספרים מפורסמים, מדוע צריך אתה לאכול 'ימים' אצל אחרים?".
ענה לו החפץ חיים בצחות ובשנינות: "הלא זה פסוק מפורש "מי האיש ה'חפץ חיים' אוהב 'ימים'…".
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב ישראל ליוש
כתבו ל– [email protected]
1/200