אחת המשבצות בה מקבלת הקורונה את הציון 'מצטיינת' היא משבצת הבִּלבּוּלִיזַציָה. שוב ושוב מניפה הקורונה את גביע הנצחון כשהיא מטמיעה בלבול בסדר היום, במחשבות ובתכנונים, בהיערכות ובתפיסת ההווה.
עכשיו הגיע התור של ימי בֵּינַזְמַנִים: (כמעט) כל משפחה יש לה משנה סדורה לימי החופש. זה מתחיל כשהילדים חוזרים, מיוגעים מחודשי לימוד. יש את ימי האתנחתא, הנחיתה, יש את התכניות, את הטיולים, את הנסיעה לנפוש אצל הדודה או הסבתא, בדירה השכורה\ מוחלפת או בצימר. כל משפחה והמנהגים שלה. בסופו של דבר מנוצלים ימי החופש עד תום, כַרָעֵב הזה שלא מסתפק באכילת הבשר אלא גם מוסיף למצוץ את העצמות.
השנה אין את זה. אולי יש את התכניות ואולי מנסים בכל זאת, אבל אין את הברק בעיני הילדים. בתש"פ נוצר פלא חדש בין פלאי תבל – פתאום המילה 'חופש' לא מדליקה זרמים משחררים בקרב הילדים (וזרמי אימתה ופחד אצלנו ההורים. בבדיחותא). פתאום אין משמעות קסומה למילה שהפכה לשגרה. כבר חצי שנה שכל הילדים בחופש, חודשיים לא לומדים, חודש כן. קפסולות שדומות ל'קעמפ' ישיבתי וכיתות שלמות שנכנסות לבידוד. החופש הפך לשגרה. מי יודע, אולי אפשר לעשות עכשיו 'חודש של שגרה' וכולם יעוטו על החודש הזה בלהט?!
תכל'ס, מה עושים?
זה הזמן להזכיר כאן דברים שכבר כתבתי בגליון התורני בבין הזמנים של אשתקד, שם הבאתי שיחת בין הזמנים חינוכית להפליא אותה קיימתי עם ראש ישיבת בעלזא בבית־ חלקיה, הרה"ג ר' יוסף צבי ברייער שליט"א. בדבריו הוא הסביר לי את ההבדל בין חופש (דבר לא רצוי) לבין נופש (דבר מבורך):
"בעוד 'חופש' הוא מצב של חופשיות, של השתחררות מעול מסוים, הרי שנופש הוא מילויה של הנפש. או כפי שרש"י מגדיר זאת (שמות לא, יז): 'כל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה'.
"במהלך ימות השנה עמל הבחור קשה בישיבה, לימודים מפרכים, סדרים מייגעים, גם האברך אינו נותן מנוח לנפשו, וכך גם בעל־בית העמל לפרנסתו עד סחיטתה של נפש. וכאשר מגיעים ימי 'בין הזמנים', או כפי שאפשר להגדיר זאת בצורה נכונה יותר: זמן חודש אב, הזמן נכון ומוכשר לתת מנוחה לנפש, להרפות מעט מהיגיעה, לחוות ולהשתחרר. וכשעושים זאת בצורה כשרה ונכונה, זה רק מועיל ומחדש כנשר את הכוחות לקראת זמן אלול".
עם המילים הללו עלינו לפתוח את השבועות הקרובים. להבין שנכון, עד עכשיו היה 'חופש' מסוים, אבל 'נופש' לא היה. וה'נופש' הזה הוא מצרך חיוני לנפש ילדינו (ולא פחות: לנפשותינו אנו) במיוחד בשנה זו.
על כן הבה ננצל את השבועות שנותרו עד תקיעת השופר הראשונה, לשכוח מה'חופש' שהיה עד עכשיו ולהתחיל 'נופש' מרענן, כל אחד בדרכו, כל אחד לפי צרכיו הוא.
כי נופש – בשונה מחופש – הוא צורך חיוני של הנפש.
(המבשר)