פעמים רבות היה פורץ רבינו בבכי ובקושי הצליח לדבר. הרים ידו ואמר: "כמה חסדים ה' עושה עמי! כמה אני צריך להודות לה'! הנה הוצאתי ספרים ועוד דברים טובים ומה אני משיב לו? כל כך אני צריך להודות! כמה חסד ה' יש, שבמקומות שונים שאני מופיע לדבר – יש חיזוק!"

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ד' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כ"ו, י"א)

 בשנת תרע"א היה רבינו מרן החפץ חיים זצוק"ל לבדו בבית המרחץ, ופתאום התעלף עד שכמעט שלא נותרה בו רוח חיים. בסיעתא דשמיא הגיע למרחץ הבלן, שלאחר מאמצים רבים הצליח להציל את חייו של מרן הח"ח. במשך כל ימיו, היה מרן הח"ח מכיר לו טובה עצומה על מה שהציל את חייו, והיה מעמידו בבית הכנסת בסמוך למושבו, ובחגים אף היה מזמינו ושותה עמו 'לחיים'. ולא הסתפק בזה, עד שבירכו שיאריך ימים יותר ממנו, ואכן זכה הבלן להיפטר בשיבה טובה, כמה חודשים לאחר פטירתו של רבינו מרן החפץ חיים.

הגאון רבי מאיר דן פלוצקי זצוק"ל, בעל ה'כלי חמדה', הגיע לביקור בלונדון. לאחר יום של הרבצת תורה ועיסוק בריבוי כבוד שמים, חזר עייף לאכסנייתו ומיהר לצאת להמשך מסעו לבלגיה, ומשם לארה"ב. באכסנייתו המתין לו יהודי, שבא להקביל את פני הרב בשליחותו של אביו הישיש, שמפאת גילו לא יכול היה לבוא בעצמו. כששמע בעל ה'כלי חמדה' שאותו ישיש בצעירותו, גילה את כתב היד של רבינו חננאל על מסכת פסחים, ומסרם לאלמנה 'ראם' על מנת שתדפיסם בש"ס וילנא – מיד עזב הכל ויצא לבקר את הרב הישיש, באומרו: "כולנו חייבים ליהודי זה הכרת הטוב, על שהעניק לעם ישראל את פירוש רבינו חננאל!".

בנו של אחד מחשובי הת"ח שבירושלים הגיע לגיל מצוות, ועלה עם אביו למרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל, לקבל את ברכתו ולהזמינו לשמחה. אמנם עקב גילו המופלג וחולשתו של רבי איסר זלמן, היה ברור שלא יכול להשתתף בשמחה. בעיצומה של השמחה, נראתה לפתע בפתח דמותו של מרן הגאון רבי איסר זלמן. הכל השתוממו על מה ראה הגאון הישיש לטרוח כל כך. הסביר להם רבי איסר זלמן שיש לו הכרת הטוב לבעלי השמחה, משום שכשבאו להזמינו לבר המצוה, חלף הרהור במוחו: 'הרי רק עתה אביו של הנער התחתן, וכבר בא להזמינני לבר המצוה של בנו… איך שהזמן חולף מהר'… וזה עורר אותי שיש להזדרז ולשוב בתשובה. "בזכותם זכיתי להרהור תשובה! לא מגיעה להם על זה הכרת הטוב?!"…

מרן החזו"א זצוק"ל נסע לתל אביב לבר המצוה של בנו של ר' מנדל דייטש, משום הכרת הטוב על שעזר למרן החזו"א וזוגתו ברדתם מהאניה כשהגיעו ארצה, לסחוב את מזוודותיהם. וכשפעם הגיע לביתו של מרן החזו"א, והרבנית סירבה להכניסו בטענה שהדבר מפריע ללימוד של בעלה, אמר לה מרן החזו"א: "הלא זהו ר' מנדל שעזר לנו עם החבילות, וצריך לתת לו להיכנס!".

מרן הגה"צ רא"א דסלר זצוק"ל במכתב לתלמיד (מכתב מאליהו ח"ג) מעיר: "לא מצאתי במכתבך אפילו מילה אחת של תודה. הלא כי תבין כי לא מאשר אני צריך לתודתך אני מוכיחך, אך מאהבתי אותך, האם תהיה כפוי טובה?… הזהר לחזק רק את רגש הכרת הטוב, והיה זה לאושרך תמיד…".

ואכן תלמידיו מספרים סיפורים מאלפים, עד כמה היה מחמיר בדיני הכרת הטוב. נביא רק דוגמא אחת: בנו של מרן הגרא"א דסלר, הגיע בעת מלחמת העולם לאמריקה כפליט חסר כל, והגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל סייע לו בכל צרכיו. לימים כששהה מרן הגרא"א דסלר באמריקה, נסע 9 שעות ברכבת לביתו של רבי אליעזר סילבר, והגיע בדיוק כשהרב דסינסטי יצא להתפלל. בסיום התפילה נעמדו הרבה אנשים לשוחח ולהתייעץ עם הגר"א סילבר, וגם מרן הגרא"א דסלר המתין עימם. בהגיע תורו, שאל אותו הגר"א סילבר מה בקשתו, אמר שאינו צריך דבר, רק הגיע בכדי להודות לרב על מה שעשה למען בנו וכמה היה לו לעזר. הגר"א סילבר לא האמין, ושאל את מרן הגרא"א דסלר שוב: "נו, למה באתם?", ענה לו מרן הגרא"א דסלר: "באתי רק להודות!"… ובשביל זה נסע 9 שעות!

המשגיח מרן הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל אמר בשיחה: "הנה שמעתי שהרב שליט"א (מרן הגרי"ש כהנמן מפונביז' זצוק"ל), עומד לנסוע שוב לחוץ לארץ בענייני הישיבה, וחשבתי בליבי שהוא נוסע וטורח כל ימיו, ואני מקבל הימנו טובה – שאני יכול לעסוק בעניינים הרוחניים של הישיבה ללא טרדות כלל, וכל זה משום שהרב שליט"א מאפשר לי… הלא מחוייב אני בהכרת הטוב אליו, ואינני מרגיש בזאת כלל, וכל הערכה שיש לנו לרב היא מחמת גדלותו. אמנם הכרת הטוב נעלמה מאיתנו, וגם כאן הסיבה שהורגלנו בישיבה לקבל טובות מהרב שליט"א, ולכן קשה עלינו הכרת הטוב".

עוד מסופר, שאירע פעם שמרן המשגיח שכח את מפתח ביתו בחדרו שבישיבה. בחור אחד ממקורביו רץ לישיבה והביא לו את המפתח. מרן המשגיח הודה לבחור ואמר לו: "עכשיו אני חייב לך הכרת הטוב על הטובה שעשית לי, על כן אני רוצה לזרז אותך מחר לתפילת שחרית בישיבה בזמן, ובזה תרוויח עולם ומלואו, וזו הטובה הגדולה ביותר שאני יכול להחזיר לך!".

כששהה ראש ישיבת 'אור ישראל' הגאון רבי יעקב ניימן זצוק"ל בארה"ב לצורך איסוף כספים, הגיע לפגישה בביתו של אחד הגבירים, אבל לצערו הגביר לא שהה ביתו. רבי יעקב, שלא ידע את שפת המקום, לא ידע אנא יפנה ואיך יסתדר. בסיעתא דשמיא עבר במקום יהודי שידע קצת אידיש, הביאו לביתו ואירחו בכבוד עד שחזר אותו הגביר לביתו. כשנפרד מהמארח, שאל אותו רבי יעקב: "מה חסר לך בחיים?", ענה לו היהודי שהוא נשוי כמה שנים ולא זכה עדיין לזש"ק. עמד רבי יעקב וברכו מכל הלב, שבעז"ה לשנה הבאה יזכה לבן זכר, וכן הווה. כשסיפרו מעשה זה לרשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח שליט"א, נענה ואמר: "כשהברכה נובעת מהכרת הטוב – יש לה תוקף וכח, כמו שמצאנו אצל יעקב אבינו, שביקש שיביאו לו מטעמים ורק אח"כ יברך, וזה בכדי שהברכה תנבע מהכרת הטוב ותחול ביתר שאת".

נוהג היה מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל, שכאשר נסע במונית היה יושב ליד הנהג ומשוחח עמו במשך הנסיעה ומתעניין בשלומו. כששאלו תלמידיו: "הרי הרב שילם עבור הנסיעה, ולמה טורח להתעניין כל כך בנהג?", אמר להם: "נהג זה עשה לי טובה, האם העובדה שהוא מקבל כסף פוטרת אותי מהכרת הטוב?"…

הכרת הטוב לבורא עולם, של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל

רבינו היה נוהג יום יום, להודות ולשבח להקב"ה על כל חסדיו שעשה ועושה עמו. והיה אומר: "הנה כל משפחתי נהרגו בשואה ואני היחיד שנשארתי, ובמקלי עברתי את הירדן הזה (ותירגם 'הים התיכון'). ועתה ה' זיכני להקים משפחה, ויש לי חתנים ת"ח כאלו גדולי תורה, ובנים חשובים מאוד. וה' זיכני להוציא ספרים. כמה שה' מיטיב עמי! הכל חסד! הנה יש גדולים ממני שאיני מגיע לקרסוליהם ולא זכו לחבר ספרים, ועמי ה' כל כך מטיב לא לפי המגיע לי! וכן כמה אנשים בגילי אין מי שיעזור להם?! ולי ב"ה הבנים שלי, הנכדים והנינים שלי כולם עוזרים לי!"…

פעמים רבות היה פורץ רבינו בבכי ובקושי הצליח לדבר, והרים ידו ואמר: "כמה חסדים ה' עושה עמי! כמה אני צריך להודות לה'! הנה הוצאתי ספרים ועוד דברים טובים, ומה אני משיב לו? כל כך אני צריך להודות! כמה חסד ה' יש, שבמקומות שונים שאני מופיע לדבר – יש חיזוק!".

בליל שמחת תורה תשע"ג, דיבר רבינו על כך שהקריאה קשה עליו, ומיד המשיך ואמר: "אבל ב"ה אין לי טענות, אני רק מודה להקב"ה על כל החסדים שעושה עמי! כך למשל שזכיתי ללמד תורה לתלמידים בישיבה בכפר סבא, ואח"כ בישיבה קטנה של פונביז'". כל חצי שעה הרים רבינו את ידו ואמר בקול חנוק: "כמה אני צריך להודות לה' על כל החסדים שעושה עמדי". ופירט הספרים שחיבר על הגמ' ועל החומש ובמוסר, ובאופן מיוחד היה מדגיש רבינו את הספר על התפילה שזכה להוציא: היתה דרכו הרבה להודות ולשבח להקב"ה על הוצת ספרו 'ימלא פי תהלתך' על סידור התפילה. ופעם שאלו אתו מדוע יש לו כזו חיבה יתירה דווקא לספר על התפילה? והשיב: "לא מצאנו כמעט מי שחיברו פירוש על סדר התפילה רק בראשונים, וכן מה שהשאיר אותי הקב"ה בחיים, דבר שלא זכו כל חברי, שיותר חשובים ממני"…

בחשוון תשע"ד הזכיר רבינו את היא"צ של קהילת בריסק, שאז נהרגו גם כל משפחתו (ד' חשוון), ואמר שהוא צריך להודות לה' על יום ההצלה שהוא עצמו ניצל לחיים. והיה אומר: "אני חייב הרבה הכרת הטוב על הנס שה' עשה עמי!"

ובפעם אחרת מנה את החסדים שהקב"ה עושה עמו: "… מיום הולדתי אני מוקף בחסדים, לדוגמא היו עסקנים שניסו לשחרר אותי מהצבא הפולני, ואילו היו מצליחים הייתי נשאר, והיה קורה איתי מה שקרה לכולם, אך כיון שלא הצליחו היתה סיבה לברוח לשווייץ וכך ניצלתי".

בליל שני של ר"ה האחרון לחייו, אמר לנכדו: "אתם צריכים פרי חדש כדי לברך 'שהחיינו' בליל יו"ט שני של ר"ה, אבל אני איני צריך טעם למה לומר 'שהחיינו!' הלא נשארתי בחיים בנס גדול! אני לא צריך פרי חדש כדי לומר 'שהחיינו'!", וכשאמר דברים אלו, זלגו עינו הטהורות דמעות של שמחה והודיה להשי"ת על חסדו הגדול.

אין לתאר כיצד היה נראה המראה כשרבינו פורץ בבכי ואומר: "מה אני אענה להקב"ה שכל כך הרבה טובה עושה לי, ומה אני החזרתי לו… כמה אני צריך להודות לה', אין אחד בעולם שהקב"ה עושה עמו חסד כמו שעשה עמי (ופרט הספרים ועוד) ומה אני משיב לו?"…

(מלוקט מהספר 'צדיק כתמר יפרח' פרק ל"ב- טוב להודות לה')

(מתוך מוסף שבת קודש יתד נאמן תמוז תשע"ח)