"כִּי חַנַּנִי אֱלֹקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית ל"ג י"א)
לאברכים שזה עתה הקימו את ביתם החדש, היה ר' זלמן מורה ומכוון:
"מידת השמחה היא כלל יסוד בהצלחת כל אידישע שטוב. כשהנכם נכנסים הביתה, אתם צריכים לראות שגם הכתלים ירקדו משמחה!"
וכך היתה דרכו של האיש ר' זלמן תמיד. בבוקר בבוקר, בהכנסו לביתו אחר התפילה, פצח בברכת 'גוט מארגן' נלבבת ומלאה חיות, כאילו היה זה היום המאושר ביותר עלי אדמות, וברגע אחד מילאה השמחה את כל חדרי הבית…
ונודה לשמו בכל יום תמיד
פיו של ר' זלמן היה תמיד מלא שבח והודאה להשי"ת על טובותיו וחסדיו הרבים עמו, וכל ימיו לא פסק פיו מלהלל ולשבח את בוראו, ופעמים רבות היה מתבטא: "מוכן הנני בכל עת ורגע לצאת בריקודים של הודיה ושמחה להקב"ה על כל החסד אשר גמלני"… ואכן, לא פעם, אחר סיום התפילה, היה יוצא ברקידה קטנה ומנופף עם מקלו בחדווה, ומשבח ומודה להשי"ת על כך שהחיה אותו יום נוסף, וזכה לקיים עוד כמה וכמה ממצוותיו יתברך.
"הרי התפללתי היום וגם הנחתי תפילין – מדוע זה לא אהיה בשמחה?!" היה אומר תדיר לאלו שביקשו לעמוד על טיב שמחתו המרובה.
לא ממעשי נסים כבירים היתה התפעלותו של ר' זלמן, ואפילו לא מהישגים רוחניים גדולים היתה נובעת שמחתו של ר' זלמן, אלא דווקא בחיי השגרה, בדברים אשר כה פשוטים כמאליהן, שם השכיל ר' זלמן למצוא עילות וסיבות בלי סוף, להודות ולהלל לבוראו על גמולו הטוב עמו שאינו פוסק לעולם.
פעם פגשו ידיד בבוקרו של יום, ר' זלמן מברכו בברכת צפרא טבא לבבית כדרכו ואף מוסיף: "נסי נסים! חסדי ה' עלינו, הלילה עבר בשלום והנה אנחנו כאן!" נבהל הלה למשמע אזניו, והרהר בלבו, מי יודע מה עבר עליו בלילה, אך ר' זלמן מסביר מיד:
"תאר לעצמך שהיינו נזקקים להזעיק רופא במהלך הלילה, הרי קורה לפעמים בחיים מצבים שכאלו… האדם מתחיל את הלילה בביתו ומסיים אותו במקום אחר ח"ו… והנה, עכשיו, ב"ה קמנו היכן שהלכנו לישון, ויוצאים אנו אל הבריאה הזורחת והולכים לתפילת שחרית, האח, מהולל שם ד'"…
הנה כי כן היתה באמנה איתו תמיד – להחשיב ולייקר כל טובה וטובה שהשפיע עליו הבורא ית', ולהודות ולהלל לשמו הגדול על כל פרט ופרט ולו הקטן ביותר, וגם על דברים שבעיני הבריות מתפרשים כמובנים מאליהן, אבל לא כן היתה עמו.
"הענין פשוט הוא ביותר", הסביר ר' זלמן לשומעי לקחו.
"אם אדם מרגיש שהכל מגיע לו, אזי כל דבר קטן אשר קורה עמו שלא כפי רצונו מעציבו וטורדו, וגם הטובות שהוא מקבל, אינם עושים אצלו שום חידוש. אך כשהאדם חי בתחושה ששום דבר לא מגיע לו, הרי כי אז כל מה שייעשה עימו לא יעכיר את רוחו, ובוודאי כשתבוא לו איזה טובה, ולו הקטנה ביותר, ירגיש היטב את חסדי השי"ת עמו, ויתמלא ברגשי אהבה לד', והשמחה תפרוץ מליבו!"
רבים מבני לויתו של ר' זלמן יזכרו בנעימה, בנסיעותיו מחוץ לעיר, בהן לא היה שוכח אף פעם בצאתו מהעיר להודות ולהלל בפה מלא – "ברוך שהוצאתנו מכרך זה לחיים ולשלום"
ובחזרתם, עת היה הרכב מתחיל לטפס בהרי ירושלים היה שוב נשמע ברכב קולו של ר' זלמן משתפך בנעימה – "עומדת היו רגלינו בשערייך ירושלים', ברוך שהכנסתנו לכרך זה לחיים ולשלום. א–דאנק צום אויברשטן!"
גם כאשר ביום אחד התהפך במדרגות יחד עם כסא הגלגלים ונחבל כהוגן, לא נתן לסובבים הנבוכים להאשים עצמם, אלא שוב הרגיעם בנועם שיחו, כשחיוכו אינו מש ממנו:
"מאמין אני שמששת ימי בראשית הייתי מוכן ומזומן ליפול היום על מדרגות אלו. לא היה בידי איש למנעני מנפילה זו! במטותא מינייכו, אל תהיו טיפשים להאשים את עצמכם בכך!
- וכי לא כך אומרת הגמרא בשבת (דף לב.) על הפסוק 'כי יפול הנופל ממנו (דברים כב)- ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית!!! ופרש"י שם: 'דכתיב קורא הדורות מראש שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וזמן פורענותם' – ".
ואילו את בני הבית המודאגים הרגיע בעליצות:
"ברוך השם נשברה רק היד, תארו לעצמכם מה היה קורה אילו שברתי את הראש ח"ו!…"
מנוחה ושמחה
מצבים של מתח ולחץ לא נראו אצלו אף פעם, שרוי היה תמיד בשלוות נפש מלאה, ובדעה צלולה לקראת הרגע הבא.
היה זה פעם, כשהצטרף לקבוצה שנסעה להשתטח על קברות הצדיקים בגליל. כדרכו, ישב לו בפינתו ושקע בספריו, מנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה. והנה, על אם הדרך נתעורר ויכוח בין הנוסעים, האם להכנס לבית החיים בצפת או להמשיך היישר מירונה. לא הגיעו הנוסעים לעמק השוה, והם החליטו לשאול את פי ר' זלמן שישב כל העת בשתיקה. נענה להם ר' זלמן במתק לשונו:
"שמעו נא רבותי, בצאתי את הבית למסע זה, הותרתי מאחורי גבי צרור אחד ובו כל המתיחות וה'נערוך'. בהיותי כאן אין עמדי כלום מהמשא הזה ולא מן הדומה לו, ע"כ אין בעיני שום הבדל מה יהיה. עשו כרצונכם, אם אחפוץ הרי אוכל לרדת גם באמצע הדרך ולנהוג כרצוני, כשאין דאגות ונערווין כל האפשרויות פתוחות"…
מכאן ואילך, משהוענקה לנוסעים פנינת השלוה היקרה, כבר לא היה אכפת לאיש לאן מועדת הנסיעה…
***
היה זה פעם, כששב ממסעו בחו"ל, ובאמתחתו סכום כסף נכבד מאד. והנה, כעבור יום, נעלם הכסף באופן מסתורי. כל בני המשפחה התגייסו לחיפושים אך העלו חרס בידם. צערם של בני הבית הורגש היטב, אך ר' זלמן מתהלך בבית בשמחה ומפזם לעצמו ניגון שמח כאילו לא אירע דבר.
"כלום מצאת את הכסף?" שאלתו זוגתו.
"לא!"
"אם כן, לשמחה מה זו עושה, מדוע תזמר כך?" תמהה.
"ומה אעשה?" השיבה ר' זלמן בשנינות – "וכי אחבוט ראשי בקיר מרוב דאגה? הרי אז לא יהיה לי לא ראש ולא כסף, כך יש לי לכל הפחות ראש"…
למחרת נזכר ר' זלמן שהניח את הכסף במקום מסוים בבית המדרש, ניגש לשם ומצא את כספו מונח במקומו. בשובו הביתה נענה בשמחה: "הנה, ב"ה נמצא הכסף. אילו הייתי עסוק רק בדאגות כל הזמן, הרי לא יהיה באפשרותי להיזכר כלל היכן הנחתי את הכסף, אך כאשר אנו רגועים ושמחים, יש סיכוי להזכר!"
כך הצליח ר' זלמן להפיג כל קדרות בחיי היום יום, ובאומנות יתירה היה הופך כל מצב מר למתוק.
פעם אחת אירע שבעיצומו של יו"ט הראשון של פסח, גילה לתדהמתו על המתלה שבבית את צרור עשרה פתיתי החמץ שהצניעו אחר בדיקת חמץ… התברר אפוא כי מחמת רשלנותו של אחד מבני המשפחה נשכחה שם השקית עם פתיתי החמץ.
הסובבים נבהלו לנפשם, האיך קרתה טעות מצערת כזו? אך ר' זלמן לא נתפס כלל לשמץ של עצבות או רוגזה אף לרגע אחד. תיכף ומיד הגיב בבת שחוק, בניגוד לבהלת כל הסובבים:
"מה הבעיה? תיכף נעשה כמו שכתוב בשו"ע כופה עליו כלי"… ומיד הכריז: "אני נשאר להיות בשמחה!"
ותיכף במוצאי יו"ט שרף את החמץ מיד, ולא עשה כל עסק מהענין.
(מתוך הספר ר׳ זלמן)