פעם פנתה אלי אמא והעירה כי בנה נעדר מספר ימים, והמלמד טרם התקשר ולא שלח חומרי למידה. פניתי למלמד, והוא קימט את מצחו וחשב: "מה? הוא לא נמצא?"

סיפר הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב, שבאחד ממסעותיו שהה בפונדק דרכים, והנה שני גויים זוללים וסובאים. פונה שיכור לחברו ושאל: 'תגיד, אתה אוהב אותי?'. ענה חברו: 'בוודאי! מאוד מאוד!'. הגיב השיכור: 'אם אכן אתה אוהב אותי מאוד – תגיד מה כואב לי ומה חסר לי!'… היה הצדיק אומר: האזנתי, הפנמתי ולמדתי אהבת אמת מהי…

רחוקים אנו מדרגה זו, 'לדעת' מה מכביד על כל תלמיד ומה עובר עליו. ברם, האם אנחנו בכלל מבחינים ומרגישים שיש דבר שכואב לו או חסר לו? בתורה אנו מצווים: וכי ימוך אחיך, ומטה ידֹו עמך, והחזקת בו. לא בתמיכה כלכלית בלבד מדובר, אלא אף – ואולי בעיקר – בחיזוק רגשי ונפשי, במילים טובות ומעודדות. החיזוק הראשוני הוא להבחין בו!

הרבי מסלונים ה'נתיבות שלום' אומן פדגוג היה. שמעתי כי הנחה מחנך כי בכניסתו לכיתה, לפני שפותח בשיעור יעביר מבט ויצור קשר עין עם כל תלמיד ותלמיד. התורה עוברת מרב לתלמיד באמצעות אהבה. קשר העין מטפח אהבה זו. כל תלמיד זקוק ל'תשומת לב'. יש המתרגמים 'תשומת לב' לפינוק, רוך או ויתור. הבה נתרגם כפשוטו: שים לב אלי! אני קיים! כולם זקוקים להכרה. לא נניח לתלמידינו לנבול ח"ו ברוחניות מתוך 'חוסר עניין לציבור'.

עמד לו נער יהודי עני ליד תחנת רכבת בלונדון, בשעת ערב קרירה וערפילית. על ארגז שלפניו ערימת עיתונים שעליו למכור. הנער צועק לתוך ההמון: 'עיתון ערב בשילינג'. לפתע מבחין כי הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין ניצב מולו ומניח יד על כתפו. "ילד יקר, וכי לא קר לך?". והילד משיב: "עד שהתייחסת אלי ושמת יד על כתפי אכן היה לי קר…".

שמעתי על ילד ששב לביתו ובכה: "לבשתי חולצה לבנה ואפודה חגיגית לכבוד יום הולדתי, והרבי בכלל לא שאל אותי מה יום מיומיים…". נכון, יתכן והיה עליו לפנות בהצבעה ולומר לרבי כי היום יום חגו. ומאידך, מלמד שלא מבחין בעצמו, מה תועיל לו הודעת הילד? כנראה יפטיר 'מזל טוב' בשפה רפה, ודי…

לא אשכח כי בשנותיי כמנהל פנתה אלי אמא והעירה כי בנה נעדר מחמת חולי מספר ימים, והמלמד טרם התקשר ולא שלח חומרי למידה. פניתי למלמד, והוא קימט את מצחו וחשב: "מה? הוא לא נמצא?". חסרה כאן 'תשומת לב' כפשוטו! על מלמד לחשוב על תלמידיו. 'לראות' אותם בגוף וברוח.

סיפר הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז', כי לרבו הצדיק רבי יוזל, 'הסבא מנובהרדוק', היה פנקס עם רשימת תלמידיו, ומדי ערב לפני עלותו על משכבו היה עובר על שמות כל התלמידים וחושב על כל אחד ואחד בפרוטרוט, מה קורה איתם ומה עוד ניתן להטיב עמהם. רועה נאמן!

חסידים מספרים על צדיק שישב ועסק בתורה. נכנסה בתו בבכי וסיפרה שבמהלך משחק 'מחבואים' עם חברותיה התחבאה וציפתה שימצאוה. חיכתה עד בוש. לאחר זמן רב יצאה לראות למה אין הילדות 'מוצאות' אותה, וגילתה שהן עברו מזמן למשחק אחר. "אף אחת לא חיפשה אותי", הרימה קול נהי. האב הרגיעה ויצאה שוב לשחק.

לאחר צאתה פרץ הצדיק בבכי והסביר: "חלפו כ"כ הרבה שנים מאז חורבן ביהמ"ק. הקב"ה מצפה שנחפש אותו. אנו מנסים קצת וממשיכים הלאה, ל'משחק אחר'. משקיעים בגלות, בורחים מהאמת… אוי! ציֹון הִיא דֹרֵש אֵין לָה!

הקב"ה מצוה עלינו 'לחפש' נחלשים ולחזקם. אמנם אין לנו מענה לכל הקשיים, אך נזכור כי 'יד על הכתף' ופנייה ביישור מבט – מחממת מאוד ומסייעת. פנייה אמתית, מלב אל לב, עשויה לעתים להביא לפיקוח נפש רוחני ולהעמדת דורות.

 (מדור 'חינוך בפרשה', 'אספקלריא', פרשת בהר תשע"ט)