"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ" (שמות י"ג, ט')
פעמים רבות מצאנו שמצוות נדחות אחת מפני רעותה. למשל "עשה" דוחה "לא תעשה". כל זה – במצוות הנוגעות אל העושה בלבד; או אז כששתי המצוות מוטלות לפניו – אחת יכולה לדחות את השניה מפני חומרתה. אולם, אם על הפרק ניצבת מצוה חשובה וחמורה ולעומתה ניצבים כבודו או צערו של הזולת – הכלל משתנה! כי מצוות האדם אינן יכולות לבוא על חשבון הזולת. כאן אין הוא בעל-הבית בכדי לדחות זו מול זו!
רעיון זה שהסיק רבי שלום שבדרון מאחת פרשיות התורה, קיבל תימוכין מהמעשה הבא:
"פעם" – סיפר – "נלוויתי לרבינו על פי בקשתו. הלכנו יחדיו לאיש פלוני על מנת להוכיחו על דבר מה, וצירופי לענין היה נצרך. בבואנו לביתו פתחה לנו אשתו את הדלת, הכניסה אותנו אל החדר וקראה לבעלה. אך מכיון שלא בכל יום מזדמן לה בביתה ביקור שכזה – נעמדה אף היא בפתח החדר להאזין לשיחה. רבינו שאל בשלומו של בעל הבית, התעניין במצבו ושוחח כך עם בעל הבית כרבע שעה, בירכו לשלום – ויצא לדרכו".
בדרכנו הסביר רבינו את פשר הנהגתו זו: "היות שאשתו של אותו בעל בית ניצבה כל העת בפתח החדר, לכן על אף שבאמת מחמת חומרת מעשיו – הייתה מגיעה לו ההערה ומגיע לו הביזיון אפילו מול אשתו, אבל מה שנוגע לאשתו – הרי היא לא חטאה ולא פשעה. וכיון שההערה לבעלה תפגע גם בה, אם כן היאך נעשה ונקיים מצות תוכחה באיש, בעודנו עוברים על 'בין אדם לחברו' בעלבונה של אשתו?!".
עד כמה יש לטרוח
תקופה הייתה, שבה גדולי המשגיחים בישיבות התכנסו אחת לחודש, בביתו של רבי צבי שרגא גרוסברד. אחד האורחים הקבועים בכינוס זה היה רבינו, ששימש אז כמשגיח דישיבת כפר חסידים. מפאת גילו המבוגר (למעלה מתשעים!) וחולשתו, לא שב רבינו לכפר חסידים בתום הכינוס, אלא נשאר ללון בבית המארח, ורק למחרת בבוקר עשה את דרכו חזרה. כאן יצויין שגם בימים עברו בעודו בליטא, נהג רבינו להתארח בבית רבי אהרן זאב גרוסברד, אביו של רבי צבי שרגא.
פעם עם תום אחד הכינוסים, הגיע לבית משפחת גרוסברד יהודי, שטען שהוא קרובו של רבינו. בטענה זו בא לרבינו וביקשו שיבוא ללון אצלו. דעת רבינו לא היתה נוחה מכך, יתכן מהסיבה שכך למדנו מאברהם אבינו – שאין אדם משנה מאכסניה שלו. אבל אותו קרוב משפחה החליט לעשות מעשה, ונטל עמו לביתו את מזוודתו של רבינו, שכללה את הטלית והתפילין וכל חפציו. כך קיווה לקבוע עובדות בשטח. למרות זאת נשאר רבינו ללון בבית מארחו הקבוע. אף את תפילת השחרית התפלל בתפילין של מארחו. אך לא איש כרבינו יניח למאורע כלשהו שיחלוף, מבלי להפיק ממנו את הלקח הנדרש: בשנה שלאחר מכן הקפיד להודיע מראש שמיד בתום הכינוס הוא חוזר לכפר-חסידים, גם אם יסתיים בשעת לילה מאוחרת.
– כי מהי טרחה של יהודי בן למעלה מתשעים שנה ותשוש כח – לעומת בושה כלשהי שעלולה להיגרם למישהו…
ובלבד שלא לבייש
עובדה נוספת לפנינו, המעידה על גודל זהירותו של רבינו מלבייש את הזולת:
בנוהג היה שבמוצאי שבתות היו באים לביתו של רבינו קבוצת תלמידים חשובים, וביניהם רבי שלום שבדרון ורבי הירש פלאי, והיו מספרים סיפורים על צדיקי הדורות הקודמים. מכל סיפור והנהגה למדה חבורת המוסר הלכה למעשה. באחת ההזדמנויות רצה רבינו לספר סיפור כלשהו, אבל לא רצה שנכדו, שהיה אז עוד צעיר לימים, ישמע את הסיפור. מאידך, גם לא רצה לבקש ממנו שיעזוב את החדר שמא זה עלול לביישו. מה עשה? עבר עם כל הקבוצה לחדר אחר. וכל זאת, כדי שלא יעבור חלילה על נדנוד קל של פגיעה בבית אדם לחבירו.
מעשה בחמין מלוח
לעת זקנותו שהה רבינו בבית משפחת בתו הרבנית פינסקי, בשכונת בית וגן בירושלים, והיא זכתה לשמש את אביה במסירות רבה.
ומעשה שקרה בשבת קודש בביתה, עת חילקה הרבנית את מנות-האוכל לבני הבית. בהגיע תור החמין המהביל להגיע לשולחן, רבינו קיבל את מנת החמין, אכל אותה וסיים את כולה. כשהגיעה הרבנית לשולחן וטעמה ממנת החמין, פערה את פיה בתמהון בשאלה: "אבא, הכיצד סיימת מנה זו של חמין, הרי החמין כה מלוח?!".
– "אכן, צדקת בתי" – ענה רבינו, בקול מלא רוך ואהבה – "החמין יצא הפעם כשהוא מלוח מן הרגיל, והיה קשה לאוכלו. אבל קשה פי כמה היה שלא לאוכלו, ולהגיע לידי חשש שאת תפגעי"…
(מתוך הספר ר' אל'ה)