הרב ישראל ליוש
"אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ח, כ')
מפורסמים דברי הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל:
"וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו, מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים…
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹקים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר 'ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי' ".
הגאון רבי יצחק פנחס גולדווסר שליט"א מטעים בספרו 'מי זהב' את דברי הרמב"ם, שורש מדרגת הלויים והכהנים שמכוחו הם זכו להבטחה כה גדולה 'אני חלקך ונחלתך…', הוא משום שהם לא חטאו בחטא העגל, ובכך הם נשארו במדרגת אדם הראשון בגן עדן קודם החטא, שלא הוצרך לאכול לחם בזיעת אפו. כי הרי חובת האדם להשתדל לדאוג בעצמו למאכלו, חלה כעונש על חטא אדם הראשון. וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמת הנחש וחזרו למדרגת אדם הראשון קודם החטא, כפי שנאמר על אותה שעה: 'אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם'. אלא שכשעם ישראל חטאו בעגל, הם נתלכלכו שוב בזוהמת הנחש וחזרו למדרגת אדם הראשון אחר החטא, ושוב הם צריכים לאכול לחם בזיעת אפם.
נמצא ששבט לוי שלא חטאו בעגל, נשארו כפי שהיו בשעת קבלת התורה, נקיים מזוהמת הנחש, זכים וטהורים כבגן עדן, כאדם הראשון קודם החטא, שלא נזקק לזיעת אפו כדי לאכול לחם. אף שבט לוי אינם זקוקים להשתדל כדי להשיג את מנת לחמם, ה' הוא חלקם ונחלתם.
והדברים מדויקים בלשון הרמב"ם – מוסיף הרב גולדווסר, כי כשהוא מדבר אודות מי שנדבה רוחו להיות כשבט לוי, הוא אומר: 'אשר נדבה רוחו… לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו, לדעה את ה'…', הקדים 'נעשה' ל'נשמע', קודם 'לשרתו ולעבדו', ואח"כ 'לדעה את ה", כי שבט לוי והמתנדבים להיות כמותם, לעולם יעמדו בדרגת ישראל כשאמרו 'נעשה ונשמע'.
ובאמת בלוחות השניות, אחר שכבר חטאו בעגל וירדו מדרגת 'גן עדן', הם כבר לא הקדימו 'נעשה' ל'נשמע' אלא אמרו (דברים ה כד): "וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ".
***
את הסיפור הבא סיפר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל מפי גר צדק שסיפר על קורותיו לפני גירותו.
'בעבר שירתתי כחייל במלחמת העולם השניה, ונפצעתי קשה מרסיס שפגע בראשי. לאחר החלמתי נקבעו לי אחוזי נכות, שבגינם זכיתי לפנסיה קבועה גם אחרי סיום שירותי בצבא.
מידי חצי שנה היה עלי לעמוד לפני וועדה רפואית ולהיבדק אם אכן נכותי נמשכת, והמשך שילומי כספי הפנסיה היה תלוי בהחלטת הוועדה.
במהלך השנים הכרתי את בוראי והחלטתי לנטוש את הבלי ואלילי העבודה זרה ולהתגייר. מאושר מאוד הייתי מאז הצטרפתי לאור היהדות, ואט אט התקדמתי בידיעת התורה ובקיום מצוות, עד שעברתי ללמוד בישיבה. עליתי והתעליתי בלימודי הגמרא, וזה היה כל עולמי.
גם מצבי הבריאותי השתנה ללא הכר והבראתי מנכותי כמעט לחלוטין. זו הסיבה שכשעמדתי שוב לפני הוועדה הרפואית, כבר לא ראו צורך לאשר את המשך הפנסיה, שהרי אני בריא ויכול לעבוד לפרנסתי.
לא ידעתי את נפשי מצער על החלטת הוועדה, הרי בזכות כספי הפנסיה יכולתי לשבת וללמוד באין מפריע, מה אעשה עתה? מאין תבוא הפרנסה ואוכל להמשיך לשקוד על התורה שכה אהובה עלי?
החלטתי לערער על החלטת הוועדה. נשלחתי מוועדה רפואית אחת לחברתה, הגשתי ערעור ועוד ערעור, עד שהגעתי לבית משפט צבאי – הערכאה הגבוהה ביותר בענין זה.
השופט הצבאי שאל אותי: 'הרי עמדת בפני כל הוועדות הרפואיות האפשריות, וכולן טענו כי אתה בריא וכשיר לעבודה, אם כן, באיזו עילה אתה מבקש את המשך שילומי כספי הפנסיה?'
נאלמתי דום ולא ידעתי מה לענות, ואז החלטתי לומר לו בעוז את כל האמת: 'אינני עובד ואין לי פרנסה!'
'ובכל אופן ממה אתה חי?' – שאל השופט. 'אני לומד בישיבה!'- עניתי בפשטות
'מה אתה לומד שם?' – הוסיף השופט לשאול. 'אני לומד תורה!' – עניתי
'מה זו תורה?' – התעניין השופט. 'אני לומד להיות תלמיד חכם!' – עניתי בשלווה
ברגע זה אורו עיני השופט ואמר: 'תלמיד חכם!! אספר לך סיפור: בימי המלחמה שירתתי כמפקד צוללת. שנה שלמה היינו מתחת למים, ולפי ההוראות שקיבלנו לא יכולנו לעלות מעל פני המים. רוב משרתי הצוללת היו שבורים ורצוצים מכך, ותפקידי כמפקד היה להעלות להם את מצב הרוח. פעם בשירה, ופעם בדברי בידור בעלמא. אלא שיחד איתנו שירתו שלושה יהודים, והם תמיד היו שמחים. הם לא היו זקוקים לעזרים חיצוניים כדי שיפיגו את מועקתם מהשהייה הארוכה מתחת לפני המים. רוגע ושלווה היו נסוכים תמיד על פניהם.
פעם עברתי ליד התא שלהם ושמעתי אותם שרים בשמחה פנימית מיוחדת. זאת כבר היה נשגב מבינתי, לשמחה זו מה היא עושה? כולנו היינו בדיכאון כה עמוק, והם שמחים?!
נכנסתי לחדרם וראיתי שהם יושבים כשעל שולחנם ספרים פתוחים, ולשאלתי מה מעשיהם?, הם הסבירו לי שהם לומדים תורה ולומדים להיות 'תלמידי חכמים!"
השופט סיים את סיפורו וקבע: 'כיון שנפצעת בשירותך הצבאי, וכרגע אתה לומד להיות 'תלמיד חכם', אני מאשר לך פנסיה קבועה לכל החיים!'
הן הן דברי הרמב"ם, מי שנדבה רוחו והבינו מדעו להיבדל ולהיות כשבט לוי המשרתים לפני ה', ה' הוא נחלתו, וישלח לו את פרנסתו מן השמיים, ויוכל להמשיך לשקוד על התרה בהשקט ובטחה.