"אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר י"ט י"ד)
אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמה עליה (ברכות סג:)
מעת שהגיע לזכרון מאיר הוטל על כתפיו עול הרבנות במלואה. מרן החזון איש שראה מטרה נשגבת במינויו והצלחתו של רבינו המשיך בפעולותיו לביסוס מעמדו כרבה של זכרון מאיר, ואף הפנה רבים משואליו באיסור והיתר אל כתובתו של רבינו, באומרו כי יש מרא דאתרא לשכונה וכי על פיו ישק כל דבר. החזון איש חלק לרבינו כבוד עצום, בזמנים שבאו אנשים לשאול את פיו בענייני הלכה ורבינו נכח גם הוא בחדר כמנהגו פעמים רבות, היה החזון איש ברוב ענוותנותו מבקש מרבינו תחילה הורמנא ורשות להשיב לשואליו דבר באמרו כי אסור להורות בפני המרא דאתרא.
קשר הדוק שרר בין החזון איש לרבינו. רבינו היה מתראה לפניו חדשים לבקרים, ופעמים שאף היה מתלווה אליו לטיולו היומי, אותו היה עורך לצרכי בריאותו באזור הפרדס שבבעלות משפחת ברמן שניצב בפאתי השכונה, כשבדרך היו משוחחים ביניהם בהלכה ובענייני הנהגה שעל הפרק. עם זאת, למרות גדלותו המופלגת של החזון איש ולמרות שגילו נשק אז לשבעים, נהג כבוד מיוחד ברבינו שהיה אברך צעיר, והיה מתייחס אליו כאל מרא דאתרא במלוא מובן ההגדרה חרף גילו הצעיר של רבינו.
ארע פעם שהחזון איש הזדמן לביתו של רבינו לצורך עניין מסוים, וכאשר חלף על פתח חדרו נעצר לרגע ובתנועה של מי שמתענג על ריח טוב אמר למקורבו: "ס'שמעקט דא פון קדושה" – יש כאן ריח של קדושה.
* * *
במחיצת החזון איש
שש שנים ויותר זכה רבינו למלאות את אסמיו טללי רוח במחיצתו של רבן של כל בני הגולה, החזון איש, מעת בואו לכהן פאר כרבה של זכרון מאיר. סיפורים רבים היה מספר רבינו על הקשר המופלא ששרר ביניהם. פעם נכנס לחדרו וראהו כשהוא מונח במיטתו מכוסה בשמיכה עד מראשותיו, וכותב באופן זה את חידושי תורתו תחת האפלולית. מאוחר יותר מששאלו על כך, השיב לו החזון איש, כי מכיוון שזכה לחדש בתורה ומעלה את חידושיו על הכתב, ירא הוא פן בשעת הכתיבה יביט לצדדים ויפגום באיכות הכתיבה, על כן משתדל הוא ככל יכולתו לצמצם את מחשבתו וראייתו.
לשאלת רבינו מי נקרא תלמיד חכם, ענהו החזון איש כי תלמיד חכם הוא זה המסוגל לגרוס ארבעים דפי גמרא ביום אחד וכן דף גמרא בודד משך ארבעים יום, עד שמתחדש לו חידוש כלשהו, כי זו היתה דרכו, להפך ולהפך בלימודו ולדחות בו כל עקמימות, עד שיצא הפסולת ויקלוט הסולת – "על כן חידושיו הם מיעוט המחזיק את המרובה, כי לא העלה על הכתב רק אחרי עמל בתורה שלא יתואר בחרט אנוש" – כלשון רבינו ברשימותיו.
ובפעם אחרת סיפר רבינו, כי זוכר הוא את החזון איש בימי חולשתו, כאשר היה שוכב על המיטה, כי היה גורס ומשנן על פה, דפי גמרא בבקיאות מופלאה, והבין אז את כוונת דבריו שאמר לו כי תלמיד חכם הוא זה המסוגל לגרוס גם ארבעים דפים ביום.
עוד כתב רבינו אודות החזון איש: "רגיל היה לומר לי כשהיה איזה דבר מוקשה בהלכה: "נו, איז מען אויף א נאכט [-ערים כל הלילה], כי איך אעלה על ערש יצועי עד אמצא מקום בינה בתורת ה' השלימה'. ודבר זה שמעתי ממנו הרבה פעמים".
בהקשר לכך, מרגלא היה בפי רבינו שבימי בחרותו, כאשר היה להם רשב"א מוקשה, הרי שהיו נשארים נעורים כל הלילה על מנת להבינו "ואילו כיום, נכנסים עם הרשב"א למיטה"…
מעניין לקרוא את שכתב רבינו אודות גדולתו בתורה ודרך לימודו של החזון איש: "מיום שעמד על דעתו לא למד אלא למען אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולאו דווקא בדברים הנוהגים בזמן הזה. עיקר העיקרים אצלו, למצוא את נקודת האמת לאסוקי בהלכה, וכל התורה כולה היתה אצלו כמונחת בקופסא פסוקה וברורה, הוא מוכן בכל עת ורגע לפסוק הלכה למעשה בדרך לימוד ולא נשא גם פני גדולים, מכל מקום במקום גדולתו ענוותנותו, כי כאשר ראה שאחד הגדולים המובהקים עומד לנגדו, הניח הדבר על דעת השואל אם לא במקום תיקון העולם. ופעם אמר לי על עניין כזה, כי כל מצביא עושה לו תכנית אחרת"…
מפליאים ביותר הם דברי רבינו: "הרבה פעמים חשבתי, הייתכן שמוחו של אדם אחד, יקלוט כל הרבבות דברים שהובאו בכל חודש וחודש לרבינו זי"ע, מלבד כל החרוצה במוחו בהיקפה ובעומקה ובפרט בגוף שבור ורצוץ כמוהו? אמנם תירצתי לי, כי אצל סתם אנשים אכן דברים הרבה המה, הרבה כוונות, הרבה פניות, אבל אצל לומד ועובד לשמה, כל האלפי ורבבות עניינים דבר אחד הוא, בלתי לה' לבדו, וכל הדברים הרבים אחודים לשלהבת י-ה אחת, ולזה יכול לתפוס כהנה וכהנה"…
"כששאלתיו פעם, מה עלינו לעשות לרגלי ההרס, לרגלי ירידת כבוד שמים וכבוד התורה, מה עוד אפשר לעשות לתיקון העולם? ענני מרן זצוק"ל: להדליק נר ועוד נר בחושך המכסה ארץ; להוסיף נר ועוד נר למען האיר הערפל המכסה לאומים; לחנך ילד ועוד ילד לתורה ולקרב ילד ועוד ילד ליראת ה'; לייסד חיידר ועוד חיידר למען הרבות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן; להקים תלמוד תורה ועוד תלמוד תורה, למען למד בהם ילדי ישראל דעת את ה'; לבנות ולכונן ישיבה ועוד ישיבה, למען הרבץ בהם תורה, מוסר ויראת שמים; לארגן קבוצת יהודים ועוד קבוצה, הלומדת תורתו הקדושה ורוצה לקיימה; לחזק כל פרט וכל כלל הרוצים לעבדו יתברך". והוסיף על כל רבינו: "אילו לא שמענו אך זאת ואילו לא תרשמנה בקרבנו רק מילותיו אלה – דיינו"…
ככלל, הקו שהנחה את החזו"א היה מה שיותר לקרב לפשט ולדעת הישרה. הוא לא חיבב בלשון המעטה, פשט או סברא שאינם מתיישרים עם הכתוב בגמרא או בהלכה, וכך גם בנוגע לפסק, התרחק בכל מאודו מ'הוראה תמוהה' גם אם פוסקים חשובים שנקטו כך בשיטתם.
על כח הכרעתו ההלכתית של החזון איש סיפר רבינו מעשה מפעים. פעם דן לפניו לגבי עציץ נקוב העומד על גבי מרצפות אבן, האם עדיין נחשב לכזה, או שהמרצפת חוצצת בעד הנקב. רבינו סבר כי רצת האבן דיה להיחשב כחציצה, אולם החזון איש טען כנגדו, כי דינה של המרצפת כמוה כקרקע והעציץ יונק דרכה מן הקרקע. לאחר זמן נזדמן לידי רבינו להגביה עציץ נקוב בביתו עם מרצפת האבן עליה ניצב העציץ, לתדהמתו כשהרים את העציץ, גילה באבן שמתחתיו חלל כגודלו של הנקב, ונראה היה בעליל כי הוא נוצר בשל יניקת העציץ מן הקרקע, כסברת בעל החזון איש. "ואמרתי" – כותב רבינו ברשימותיו – "ברוך שבחר בחכמים ובמשנתם"…
אורח לצדיק מישרים
עוד היה מספר רבינו על הנהגותיו, התמדתו, יגיעתו הבלתי נתפסת בתורה, ובמידותיו.
אירע שרבינו הגיע פעם לביתו של החזו"א ומצאו כשהוא שוכב על הספסל ופניו אל הקיר ונדמה היה כישן. המתין רבינו כחצי שעה ולאחר מכן כאשר הרגיש בו התנצל רבינו כי לא רצה להפריעו משנתו. השיב לו החזון איש ב"כמעט הקפדה" – כהגדרתו של רבינו – כי כלל לא היה ישן. והוסיף רבינו בהאי לישנא: "כנראה שמחשבותיו היו משוטטות ברום שמים או בעמק הלכה עד שלא הרגיש בעומד אצלו".
מרבה היה רבינו לספר על מידותיו הטובות ועל ריחוקו העצום ממידת הגאווה, והיה מצטט הימנו את שאמר לא אחת בין שיטי שיחותיו כי "שונא הוא את המתגאה, גם כאשר כוונתו לשם שמיים". לעומת זאת משבח היה הרבה את מידת ההכנעה והענווה.
גם דיבורו זך ונקי היה, והיה שוקל בפלס כל מילה שתהיה נאותה ללא שמץ של פגם. "וכמה פעמים נשתוממתי על המראה, היאך מעקם דיבורו שלא להוציא שמץ רחוק מדבר מגונה מפיו, אף שנוגע לנידון השאלה".
סיפר רבינו, כי תופס היה כל אדם במהותו, גם אם לא דיבר עמו ואף אם לא היה עומד אצלו.
על מידת יראתו הטהורה סיפר רבינו, כי כאשר ביקש החזון איש לשבח מאן-דהו, נוהג היה לומר כי הינו "גברא דדחיל חטאין", כלומר, אדם שהוא ירא חטא. זו היתה אליביה המעלה הגדולה ביותר. בהקשר לכך, בעת העלייה הגדולה של יהודי הונגריה ורומניה החרדים, אמר החזון איש כי באו לארץ הקודש "כוחות גדולים של יראת שמיים", והוסיף, כי בטוח הוא שבזכות שני גדולי עולם הגאון רבי עקיבא אייגר והגאון בעל החתם סופר זי"ע, נתקיימה יהדות הונגריה.
עוד הרבה רבינו לתאר את מידת האמונה והביטחון שהיו אצלו בפשיטות ממש, והיה מצטט מלשונו הזהב בספרו 'אמונה ובטחון' פרק ב': "אמנם בזאת יבחן אם פיו ולבו שווין, האם בטוח הוא באמת או אך למד לשונו לצפצף בטחון, בטחון, ובלבו לא קוננה, כאשר נפגש במקרה הדורש בטחון, ואשר בשעה זו תפקידו של הבטחון לנהלו, להחלימו ולרפאותו, האם בשעה הקשה הלזו פנה אל הבטחון, ויבטח בו, או דוקא בשעה זו לא פנה אליו, ופנה אל רהבים ושטי כזב, אלא אמצעים מגונים ותחבולות שוא".
היה נוהג לומר משמו של החזו"א, כי בכוח התפילה אפשר להעביר כל גזירה וצרה. וכן גם היה נוהג לענות לרבים שבאו לדרשו בעצתו אודות צרותיהם ומצוקותיהם: "נו, הרי הקב"ה רוצה שתתפלל אליו". ואף מתנגד היה לאלו שאמרו כי לווים הם על סמך ביטחונם בהקב"ה. "שאם אכן כדבריהם – טען החזו"א כנגדם – אזי עליהם לסמוך באמת ובתמים על ריבונו של עולם לסמוך באמת ובתמים על ריבונו של עולם כי יתן להם את כספם גם לא הלוואה"…
את רשימתו מזיכרונותיו על החזון איש חותם הוא כדברים האלה "הריני מסיים באותו רגש שהיה לי כל פעם שיצאתי מחדרו, כי קדוש זה ששוכן בתוכנו אינו מנשמת דור אחרון, אלא מתנה מאת ה' להחיות נפשות כמהות ושוממות לדבר ה', בנפש גבוהה ואצילה מאוד"…
(מתוך הספר אבי ההוראה)