פעם נכנסתי אל מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, וראיתי שנפשו נסערת. שאלתי אותו, מה גרם לו להתרגש כל כך? מרן החל לספר, אך לא היה יכול לעצור בעד דמעותיו. הוא בכה ללא הרף, ולא היה מסוגל לדבר. לאחר שנרגע מבכיו, אמר לי: "אספר לך: היו אצלי זוג הורים עם בנם בהקשר לשידוך. הבן נפגש עם המדוברת, והם החליטו עקרונית לעשות את השידוך…"

"ושמרו דרך ד'" (יח יט)

מי שדיבר עם מרן, קיבל הרגשה כי הוא איננו מדבר רק עם רבן של כל בני הגולה, אלא ממש עם אביהם של כל בני הגולה. יתירה מזו, לכל אחד היתה הרגשה שהוא הוא הבן היחיד אצל מרן. היה אפשר לדבר עם מרן – רבן של כל בני הגולה, ויחד עם זה להרגיש כאילו מדברים עם אבא… בדרך כלל יש בכך "תרתי דסתרי", אולם אצל מרן לא היתה בכך כל סתירה. גדול בתורה באמת, המושלם בכל המידות, יכול לשמש כרב וכאב בבת אחת. לדעתי, נוסף על התואר "רשכבה"ג", הולם אותו התואר: "אשכבה"ג" – אביהם של כל בני הגולה.

הזכרנו את דברי הגרש"ז אויערבך, אשר העיד במרן כי הוא אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים, בהיותו מסתיר את גודל צדקותו וחסידותו מעין רואיו. סבורני, כי מידה אחת היתה בו, אותה לא הצליח להסתיר. מידה זו היתה ניכרת בו יותר מן הכל: הלא היא מידת הענווה. התבטלותו היתה לא רק בפני גדולים, ולא רק כלפי תלמידי חכמים, אלא – באותה מידה ממש – בפני הקטן שבקטנים.

ענווה זו היתה נסוכה בכל תנועותיו ובכל הליכותיו, עד שגם מי שלא הכירו מעולם ולא פגש בו אלא באקראי, התרשם ממנה עמוקות. גם כאשר רבים התדפקו על דלתותיו, גם כאשר היה למנהיג הדור שעל פיו יישק כל דבר – לא החשיב עצמו לכלום. מרגלא בפומיה: "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים" (ר"ה כה:). ברוב ענוותנותו הוא ייחס מאמר זה לעצמו, כאשר ראה שנשמעים לעצותיו.

"העולם טועים בי…"

אינני יודע, אם אוכל להעביר לקוראים בשפתי הדלה את עומק ההתרגשות שגרם לי המעשה הבא. לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון.

פעם נכנסתי אליו, וראיתי שהוא במצב רוח ירוד ונפשו נסערת. שאלתי אותו, מה גרם לו להתרגש כל כך.

מרן החל לספר, אך לא היה יכול לעצור בעד דמעותיו. הוא בכה ללא הרף ולא היה מסוגל לדבר. לאחר שנרגע מבכיו, אמר לי: "אספר לך: היו אצלי זוג הורים עם בנם בהקשר לשידוך. הבן נפגש עם המדוברת, והם החליטו עקרונית לעשות את השידוך. הבן אמר כי הוא רואה בה שלימות בכל המעלות, והוא מרגיש שזהו השידוך שלו. ההורים סיפרו, כי מלכתחילה גם הם נטו להסכים לשידוך, אך ברגע האחרון נודע להם שהיא בעלת תשובה. משפחת הבחור היא משפחה מיוחסת מאד ואמידה, מהמשפחות המיוחדות, וההורים אינם מסוגלים להשלים בשום אופן עם העובדה, שבנם היחיד עומד להשתדך עם בעלת תשובה. המתח בין ההורים לבין בנם גדול מאד, הבן אומר שהוא לא ייסוג, כי למרות שלא נתן את הסכמתו בפירוש, המדוברת הבינה, שבעיקרון – העניין סגור. ומאידך, ההורים עומדים על דעתם בכל תוקף ואינם מסכימים לשידוך". הם הגיעו להחלטה לשאול את מרן, ולקבל את הכרעתו בעניין.

מרן החל שוב לבכות, ואמר: "תבין, הרי כולם טועים בי, חושבים שהנני מישהו שהנני משהו… באים אלי בשאלות והכרעות כל כך קשות. הרי זו שאלה שרק גדול בישראל יכול להכריע. מה אני שייך לשאלות שכאלה? כנראה אני – על ידי מעשי, גם אם זה בשוגג – מטעה את הציבור, והציבור חושב שאני מהגדולים". שוב התחיל לבכות ללא הפוגה: "טועים בי, ואני אשם בזה…"

לאחר שסיים את דבריו, שאלתי את מרן: "מה למעשה יעץ להם ראש הישיבה?". השיב מרן: "מה יכולתי לעשות? הצעתי להם, שילכו לאחד מהגדולים, אמרתי להם אפילו למי ללכת (לפי השערתי היה זה מרן ה'קהילות יעקב', שבספרו הוא דן בנושא זה), אך הם לא רצו. הצעתי להם גדול אחר, ושוב הם לא רצו. הם הסכימו ביניהם לקבל רק את הכרעתי בלבד, ואם לא – יגרום הדבר למתח גדול בין ההורים לבין בנם. מה יכולתי לעשות?" – המשיך מרן – "אמרתי להם שאחשוב על כך, ושיחזרו בעוד כמה ימים".

לאחר שבוע נקלעתי שוב לביתו של מרן, ועניין אותי לדעת מה היה סוף המעשה.

מרן כבר היה אז במצב רוח מרומם, והוא סיפר: "לאחר שהם עזבו, לקחתי את ספר התהילים, והתפללתי שה' יחונן אותי בדעת. אחר כך הוצאתי שולחן ערוך אבן העזר, ועיינתי בכל מקום שיתכן שיש שם איזה מקור או איזו שייכות לשאלת הנישואין עם בעלת תשובה, לא ראיתי איסור בשום מקום, וכיון שכך אין טעם לאסור. אם אכן היא מושלמת כל כך בתכלית השלמות, והיא כל כך מוצאת חן בעיני הבחור, ומאחר שביניהם כבר היה העניין סגור, יש לגמור את השידוך.

"מסרתי להם את הכרעתי, ואמרתי להם מזל טוב, נשתה לחיים ותעשו את השידוך. מובן, שהבחור היה בשמי-שמים. אבל לא רק הבחור, גם ההורים אמרו שהם מקבלים את הכרעתי בלב שלם".

סיפרתי את המעשה עד תומו, אך עיקר כוונתי היא לתחילתו. מרן בכה ללא הפוגה על כך שהוא כביכול מטעה את הציבור, ומעורר רושם כאילו הוא אחד מהגדולים – זוהי ענווה שאינני מסוגל לתאר במילים.

כאן אבקש ממך, קורא יקר – בטרם תמשיך הקריאה, עצור רגע, חזור על הקטע שקראת, שוב ושוב, והתבונן. עד היכן הגיעה ענוותנותו של מרן, רבן של ישראל!… הוא זועק ובוכה מעומק לבו: "טועים בי, חושבים שהנני מישהו, שהנני משהו… כנראה אני, על ידי מעשי, גם אם זה בשוגג, מטעה את הציבור, והציבור חושב שאני מהגדולים".

הבה נשאל את עצמנו, כמה אנחנו עושים ומשתדלים, בכוונה תחילה, שיכבדו אותנו יותר…

אבא – מסדר קידושין

מרן השתתף פעם בחתונת תלמידו עם נכדתו של הגר"ש שבדרון. בראותו את הגרש"ז אויערבך – דוד הכלה, ניגש אליו מרן ואמר לו: "אתם הדוד, ולכן אתם חייבים לסדר קידושין". הפצרותיו של הגרש"ז לא הועילו, עד שהגרש"ז אמר למרן: "אני באמת הדוד, אבל אתם – האבא"… כאשר שמע מרן את דבריו של הגרש"ז, הסכים מיד לגשת לסידור קידושין.

כאילו חתכו את בשרו בסכינים

כאשר היה מרן מסדר קידושין או סנדק, הקפיד וביקש שלא יכריזו את שמו, באומרו: "אני יודע מתי עלי לגשת, אגש בעצמי ואין צורך להכריז את שמי". וכל כך למה? – הוא לא רצה שיכריזו תארים: מרן, הגאון הגדול וכדו'.

בחתונת אחד מנכדיו, הקימו במה גבוהה כדי לכבד את מרן. כאשר הגיע מרן לאולם והבחין בבמה, התכרכמו פניו. "מה עשיתם כאן?", שאל בטרוניה גלויה. נפשו כל כך סלדה מן הדבר, עד שהחליט על אתר לחזור לביתו. הוא לא היה מסוגל לסבול את המולת הכבוד שנהייתה סביבו. גם כאשר הפצירו בו שימתין לפחות לבואם של כמה מגדולי הדור שהיו בדרכם לחתונה, או לפחות שימתין לחתן ולכלה שעמדו לצאת מחדר היחוד, לא אבה לשמוע, וחזר על עקבותיו שבמשך כל הדרך ממש בכה על הביזיונות שנפלו בחלקו ע"י גינוני כבוד אלה.

פעם אמר לי, שכאשר הוא רואה את שמו מופיע בעיתון או במודעות, הדבר מכאיב לו והוא מרגיש כאילו חתכו את בשרו בסכינים. אין מילים להגדיר זאת, אבל מי שהיה אצלו, הרגיש וידע שאמנם כן היו הדברים.

ההנאה הגדולה: לשבת כמו כל יהודי

כשהיה מרן מתקשר למישהו בטלפון, נזהר מאד לדבר בלשון של כבוד. למשל, כשצלצל לביתי שאל: "אפשר לדבר עם הרב לורינץ?". מאידך גיסא, כאשר מישהו לא הכיר את קולו ושאל לזהותו, ענה מרן בפשטות: "כאן מדבר שך", מעולם לא הציג את עצמו בשם "הרב שך"…

הג"ר יוסף הכהן רוט אמר על מרן: "כאשר מרן היה מתפלל באחד מבתי הכנסת בסביבת ביתו, נהג לשבת בספסלים האחוריים, בין כולם. לשאלתי, מדוע אינו מתיישב בכותל המזרח, כיאה לראש הישיבה, השיב: "אילו ידעת איזו הנאה יש לי כאשר אני יושב כמו כל יהודי, לא היית שואל שאלה כזו!"

 

(מתוך הספר 'במחיצתם')