הרב אברהם פוקס
מפעם לפעם, במסיבות סיום בישיבה, היה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שהיום יום ההילולא שלו, משנן באזני האברכים, עד כמה עליהם להכיר טובה לנשותיהם שמוסרות את נפשן לנהל את הבית ולגדל את הילדים, כדי שבעליהן יוכלו לשבת וללמוד בשקידה.
לא אחת הכריז במסיבות אלו, שהישיבה העמידה בכוונה כמות גדולה יותר של עוגות ומפיונים, כדי שכל אחד ייקח עוגות לרבנית שלו (כלשונו). מטרתו להרגיל את האברכים להכיר טובה בבית.
רבינו עצמו היה סמל ודוגמא מופלאה לענין זה. כאשר השתתף בשמחות 'סיום' וכד' ביקש לקחת עוגה עבור הרבנית תליט"א. כמו כן, מעולם לא היה עוזב את ביתו לפני שנפרד לשלום מהרבנית תבלחט"א.
גם כשהיה ממהר לצאת, והבית היה עמוס באנשים, לא ויתר על כך. פעם יצא מהבית בדרכו לתפילה, ושכח לברך את הרבנית לשלום, הוא ביקש ממלווהו לשוב כי שכח דבר מה חשוב. התפלא המלווה, מה שכח רבינו בבית, שעבורו כל כך חשוב לו לחזור, בשעה שכל פסיעה עלתה לו בקושי רב? "אולי אני אוכל להיות השליח?" שאל, אולם רבינו ביקש להחזירו. כששב, ניגש לרבנית ובירכה לשלום וחזר לישיבה.
סיפר אחד מנגידי הישיבה ותומכיה שהיה מרבה להתייעץ עם רבינו. פעם נטל חלק בעסקה משפחתית גדולה, שהיתה אמורה להניב תשואה של מאות אלפי דולרים, אך דא עקא שפעולות מסוימות בעסקה עלולות היו לגרום למחלוקת במשפחה. כשקרבה עת ההחלטה, טס אותו יהודי לארץ, כדי להיוועץ ברבינו מה עליו לעשות.
הוא הגיע לארץ ביום שישי. כשהחל לדבר עם רבינו אמר לו ראש הישיבה: "הרי אתה לא שב לחו"ל לפני שבת, אם כן מה בוער לנו, בינתיים בא נלמד!" כך ענה לו גם במוצאי שבת, וכך ביום ראשון בבוקר, הם למדו שלוש שעות, ולאחר מכן שמע את השאלה והשיב, שלדעתו אפילו אם קיים סיכוי של עשר אחוז שתצא מכך מחלוקת, לא כדאי שיתערב בעניין.
הוסיף רבינו ואמר: "אוכל להבטיח לך שבאופן זה תרוויח יותר". סוף המעשה היה שעשה עם כספו זה עסקה אחרת, והרוויח שבע מאות אלף דולר יותר מאשר אמור היה להרוויח בעסקה המקורית.
כשנבנו הבניינים החדשים של הישיבה, בתוך להט הבניה והיצירה של הישיבה וריבוי כבוד התורה לא שכח לחשוב בכל מקום שלא יינזק שום שכן מן הבניה. שולח היה להודיע לשכנים, שאם תהיינה הפרעות או נזקים, הוא מבקש שיפנו מיד להודיע לו על כך, והישיבה תעשה כל מאמץ לתקן את הדבר. כשבנו את אחד מבנייני הישיבה בשכונת בית ישראל, לאחר שעמד הבניין על תילו, התאונן אחד השכנים בפניו ששני חלונות של הישיבה פונים לעבר ביתו, והדבר עלול להפריע לו. לא חלפו עשרים וארבע שעות ונמצא פתרון לבעיה, בלי אומר ודברים נוספים.
(קטעים מתוך "בכל נפשך")
