פעם מעד רבנו בביתו ונפל. אחד ממשמשיו ניסה להקימו, ולאחר מספר ניסיונות עלה בדעתו להסיר ממנו כמה ציציות כדי להקל עליו להתרומם. אולם רבנו ניער מיד את ידו ממנו כאומר: תשאיר אותי כך על הרצפה, ולא תוריד אפילו ציצית אחת

"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" (במדבר ט"ו, ל"ח)

המצוה בה התפרסם שמו של מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל לתהילת עולם בדקדוקו בה היא מצות ציצית. רבינו לא זז מחיבוב ודביקות מופלאה במצוה זו. הוא הידר ודקדק בפרטיה והלכותיה, יופיה והדרה, בעיקר התפרסם במנהגו המיוחד להרבות בלבישת ציציות רבות. הוא החל בהנהגה זו בהגיעו לגיל ארבעים, בתחילה לבש בתוך ביתו גם כמה וכמה טלית גדול ובשנים מאוחרות יותר לאחר הניתוח שעבר בגבו הסתפק בעשרות רבות של טלית קטן. לגבי מנהגו זה לא הסכים להרחיב את הדיבור, משום שראה בזה הנהגה פרטית שלו שלא הסכים שילמדו ממנו, ממילא לא ראה עניין להסביר את עצמו.

לא רק שלא הסכים, אלא כשראה מישהו נוהג כמוהו או חושב לנהוג כמוהו הורה לו במפורש שלא ללמוד ממנו שכן לו עצמו היו טעמים כמוסים בזה ואין ללמוד ממנו. גם בשיעורי הלכה כשהגיעו להלכות ציצית ועלה נידון זה התבטא שצריך להתנהג כמו כל כלל ישראל ופעם התבטא בשיעור ההלכה באנגלית "תהיו אתם נורמאליים, ותשאירו את החומרות לי".

בפני אחד ממקורביו התבטא פעם בעת רצון: "הקב"ה מגלה לכל אחד מהי מצוותו שלו, ציצית היא המצוה שלי".

למרות זאת כמה וכמה פעמים ניאות רבינו כן להסביר את הנהגתו זו. אחת הפעמים היתה בעת שנכנס פעם למעונו ידיד נפש ותיק, שלמד עמו בישיבה הגה"צ רבי נתן וכטפויגל זצ"ל משגיח ישיבת לייקווד. המפגש ביניהם היה מרגש לאחר שנים רבות שלא התראו. הם נפלו אחד על זרועותיו של רעהו בידידות עמוקה. לאחר מכן שאלו רבי נתן לטעם הנהגתו זו, רבינו הגיב בפשטות, הלא כל ציצית וציצית היא מצוה נוספת, אם כן למה לא לזכות במצוה נוספת, והראה לו ב"מגן אברהם" לשון שמשמעותה כך.

זו היתה כנראה הסיבה המרכזית לסיבת לבישת הציציות וזו היתה התשובה העיקרית שענה, בפעמים הבודדות שהסכים להתייחס לעניין זה. כך ניתן להבין גם את תשובתו לאחד מחשובי ראשי ישיבות המקובלים זצ"ל שאמר לו פעם, עד כמה זכותו רבה בלבישת הציציות, שהרי בכל טלית גדול יש בחינה כזו וכזו ובטלית קטן ישנה בחינה כזו וכזו והחל להסביר. רבינו קטע אותו ואמר לו: "איך זוך ניט די עניינים, איך זוך די מצווה אליין", אינני מחפש את  העניינים, אני מחפש את המצוה עצמה".

ובכל זאת היו טעמים נוספים שאמר בפעמים הנדירות שהסכים לשוחח על העניין. פעם התבטא שהתחיל בכך מתוך התבוננות בדברי חז"ל (שם)  "כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא", אם כן הלא האדם צריך בחייו שמירה יתרה בפרט בארה"ב החומרנית וסברא פשוטה היא שאם ציצית אחת שומרת, כל שכן שכל ציצית נוספת שומרת יותר.

פעם אחת הראה לתלמידו הג"ר אליעזר פרקוף בספר הקדמון ארך אפים (סימן ה') שמביא בשם השל"ה הקדוש: סגולה להסיר הכעס שיאחז בכנף בגדו עם הציצית שתלוים בכנף, כי כנ"ף כמנין כע"ס והכועס נכנס אל זר בלבו וציצית גורם להשראת שכינה כדכתיב והיה לכם לציצית וראיתם אותו עכ"ל. אם מובטחת שמירה כזו מהחטא של כעס יש להרבות בה כמה שיותר. מעניין לציין שכמה פעמים כשנשאל על ידי אנשים רחוקים ענה להם  תשובה אחרת. כך סיפר נהגו רבי אסא וויטו שכשהלך פעם לביקור אצל רופא שאינו שומר תורה ומצוות, שאלו הלה לשם מה להרב כל כך הרבה ציציות, ענה לו רבינו בקצרה: אחד בשבילך! כך היה כשהתארח פעם בבית אחייניתו מרת אסתר רייזל נובל נכנס טכנאי יהודי לתקן משהו, ושאלו מדוע לבוש הוא ציציות רבות, ענה לו רבינו אני לובש גם בשביל אלו שלא זכו. כך תובן גם העובדה שכאשר עבר ניתוח והרופא ביקש ממנו להסיר כמחצית מכמות הציציות בהן היה לבוש למשך תקופה, לא מיהר להסכים. כמה ממקורביו שניסו לשכנע אותו בצורך לשמוע להמלצת הרופא ראו שהוא בצער ולפתע אמר להם שאם יוסיפו שעות לימוד יסכים לזה. כנראה הרגיש באחריות להפחית בקיום המצוה.

יש ששמעו מפיו שערך אחר יש למצוה שמגיעה בקושי, שאז השכר גדול יותר כאמרם "לפום צערא אגרא". פעם, באחד מימי הקיץ הלוהטים, כשבא למסור שיעור היה חם מאד ומעיק בחדר שיעורים, שאפילו מאוורר לא היה בו, הוא נכנס לחדר עם טליתותיו והתחיל לצחוק, לא הבינו מה פשרו של צחוק זה… ואז החל לומר, אינכם מתארים שביום שכה חם בחוץ ואנו לומדים תורת ד' בעומק העיון, איזה שכר מחכה לנו בשמים על כך שמשקיעים מאמץ ביום כזה. סיפרו אז שנזדמן לישיבה טכנאי של חברת בזק שבא לתקן את הטלפון הציבורי וכשראה את רבינו שאלו, האם לא חם לך? ענה לו רבינו: האמן לי, שם חם יותר.

ולמרות כל זאת נשאר טעמו האמתי כמוס וחתום ולא הסכים בשום אופן שיחקוהו. תלמיד סיפר לו פעם שהיה בעיר מרוחקת וראה פרוש אחד שלובש כמה ציציות. רבינו נראה דרוך, ביקשו שכאשר יפגוש אותו שוב יברר מפיו האם בהנהגתו זו הוא מסתמך עליו. ואכן כך עשה התלמיד וכשהתברר שעושה זאת מדעתו הפרטית ולא הסתמך עליו נחה דעתו.

"אני נהנה מכל ציצית וציצית"

לא קל היה לרבינו לעמוד בהידור מצוה זה, שכן מלבד הצד המעשי של הידור זה שהיה אמור הדבר להיות קשה מאד עבורו, שהרי משקל הציציות היה גדול מאד, לפחות עשרים קילו מרוכזים ויש אומרים הרבה יותר (קרוב לשלושים!) אותם נשא לכל מקום עד גיל שיבה וזקנה מופלגת. תלמידים שסייעו לו ללבוש את הציציות סיפרו שלהם כאנשים צעירים לא קל היה להחזיקם מרוב כובד, מה גם שבדרך הטבע לבישת בגדים כה רבים אמורה להעיק מאד, בפרט בימים חמים, אולם לגודל חיבת המצוה לא ראה בכל זה שום קושי לעומת ערך המצוה הכביר.

אם היה לו קושי היה זה "אי ההבנה" שבהידור זה. רבינו בענוותנותו ראה עצמו כאיש פרטי הנוהג את דקדוקיו לעצמו אולם הציבור שהביט בו לפי גדלותו האמיתית והעצומה התעניין מאד ונשא ונתן בהנהגה זו כאילו היה זה עניין ציבורי. הוא נכנס להתייעץ בזה עם כמה מגדולי הדור בתוכם מרנן הגאון מטשעבין והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל והם חיזקו את ידיו. כך מספר גם אחיינו הרה"ג רבי יוסף קויפמן שבעת ששאלו פעם את רבו הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל על הנהגת הציציות של רבינו ענה שרבינו הוא אדם גדול וכל מעשיו מחושבים ואין להרהר אחריהם.

למרות זאת פעם התבטא רבינו: לו הייתי יודע מראש את העסק שיהיה מהנהגתי זו לרבים, לא הייתי נכנס לכל זה, אולם עתה משקבלתי על עצמי הנהגה טובה זו אין אני רשאי להפסיקה.

כמה וכמה פעמים כשעסקו בשיעורי ה"משמרת חיים" בענייני ציצית בהם הרבה לדון ולשאת ולתת, ושם הזכיר רבינו שכדי לקיים את המצוה מן ההכרח שתהיה ללובש הנאת הגוף מלבישת הציצית או הנאת לבישה, כגון לחממו או להגן עליו, או לתכשיט ובלי זה אינו מקיים המצוה, שאלוהו והרי רבינו עצמו לובש את הטליתות גם בימות הקיץ הלוהטים ובטח יש לו צער מכל הציציות ואינו נהנה מהם. השיב לו רבינו: אולי לאחרים יש צער, אני עצמי נהנה מכל ציצית וציצית ואיני מרגיש שום צער גם בימים חמים. התלמידים קיבלו את התשובה ויחד עם זה הבינו את דרגתו הנוראה וחיבת המצוות שלו. בטבעו אהב תמיד אוויר צח ומקומות קרירים, אך מעולם לא התאונן על חום בהקשר לציציות, למרות שמדרך הטבע אמורים היו הציציות להציק לו מאד, וסיפר נכדו הג"ר ישראל אלטוסקי שפעם ביקש ממנו רבינו להשיג לו תפילין של יד והראה לו שמחמת החום והכובד של הטליתות התעגלו הצדדים של צידי הבית של התפילין, למרות זאת מעולם לא התאונן על חום מחמת הציציות.

למעלה מזה, כתוצאה מעומס הציציות נוצרו אצלו פצעי כוויות כואבים ורבינו לא התאונן עליהם ולא חשב להפסיק ללבוש הציציות בגינם, ההיפך פעם כששאלו בן משפחה שטיפל בפצעים, האם זה נובע מהציציות, ענה לו רבינו אדרבה, אם כן, הלא זה כמדליה של כבוד, פצע שנעשה כתוצאה מקיום מצוה.

"איני יודע מי נושא את מי"

התייחסות נוספת מעניינת מאד לעניין זה היתה בפי רבינו כאשר נשאל כמה פעמים איך הוא מסוגל לשאת כל כך הרבה ציציות, תשובתו היתה איני יודע מי נושא את מי, האם אני את הציציות או הם אותי. כך סיפר הג"ר ישראל רוזנברג מראשי הישיבה שפעם שלחו אחד מגדולי ישראל שישאל את רבינו על העניין, ענה לו רבינו בתוך הדברים: אם היו יודעים מה שזה נותן לי לא היו שואלים על זה בכלל.

כך מספר גם אחיין רבינו ותלמידו הג"ר מאיר שיינברג רב קהילת "אורח חיים" פלטבוש ניו יורק, מי שבביתו התארח רבינו שנים רבות בעת שהותו בארה"ב. באחת השנים האחרונות להגעתם הבחינה פעם הרבנית ע"ה שרבינו עייף מאד ושאלה אותו בקול, הלא אתה חלש ומדוע אתה עדיין סוחב עליך את כל הטליתות? ענה לה רבינו: "אם היית יודעת מה זה נותן לי, היית מבקשת ממני שאלבש עוד ועוד".

ואכן נס מופלא ארע לרבינו, כאשר הציציות הרבות היוו חציצה ישירה מפגיעה. היה זה בשנת תשכ"ו רבינו נסע לעיר בני ברק לשמחת נישואי תלמידו ואחיינו רבי גרשון קויפמן, בדרך ארעה תאונת דרכים ולכל יושבי הרכב היה נס גלוי מלבד מכות שקיבלו לא יצאו בנזק משמעותי, אולם לרבינו היה נס גדול מכולם, פגוש הרכב, אותו מגן שנמצא בקדמת כל רכב, יצא ממקומו מעוצמת ההתהפכות ועף לכיוון רבינו ונעצר באמצע ציציותיו. היה זה אות ומופת לדבריהם ז"ל שהמצוות הם בגדר אגוני ומצלי למי שמקיימם.

שוויו של רגע של מצות ציצית

ככל שנהג בכל תרי"ג מצוות התורה כבוד ומורא, הידור ודקדוק, חיבת מצוות ציצית היתה מיוחדת אצלו במינה. דוגמא לדבר, לפני מעריב היה יוצא מבית המדרש לחדרו כדי לקחת את הכובע להתפלל מעריב, אז היה מוריד את הטלית גדול. תלמיד רצה לחסוך ממנו את הדרך והביא לו הכובע לבית מדרש, רבינו הודה לו וביקש שיותר לא יעשה זאת, באומרו הפסדתי כמה שניות… הלה לא הבין בתחילה, מה רבינו הפסיד? אחר כך הבין, רבינו היה מחושבן עם הורדת הטלית עד הגעתו לחדר ובזה שהביא לו את הכובע אליו נמנעו ממנו אותם שניות בודדות של מצוות ציצית. זר לא יבין זאת, הרי היו לו כ"כ הרבה טלית קטן וכל היום הלך בטלית גדול, וכאן החזיק ראש שלא להפסיד שניות ממצות ציצית.

עד היכן הדברים מגיעים, בזקנותו ארע פעם שמעד ונפל על הרצפה בביתו, באותה שעה שהה בבית לבדו אחד ממשמשיו בקודש. הוא ניסה להרימו בחוסר הצלחה, ואז, לאחר כמה נסיונות עלה בדעתו לנסות להוריד ממנו כמה ציציות, אולי כך יצליח. ברגע שניסה לשלוח את ידו לגעת בציציות להסירם, הסיר רבינו את ידו מציציותיו בתנועת יד, כאומר, תשאיר אותי פה כך על הרצפה, ולא תוריד מעלי אפילו ציצית אחת.

תלמידו שאלו, נוהג הוא כדעת רבינו ללבוש טלית קטן מצמר דווקא כפי שפוסק המשנה ברורה (סימן ט' סעיף ו'), אך היות ושורש הלכה זו נובע מדעת הרמב"ם (סוף פ"ג מציצית, הובא בבי"י סוף סי' ח' ובחינוך מצוה שפ"ו) והוא גופא סבירא ליה שכסות לילה פטור מציצית, אם כן לפחות בלילה יוכל ללבוש טלית קטן מבד רגיל? אמר לו רבינו מיד, גם אם היית צודק בחשבונך, אך מה תעשה בבוקר מהרגע שתיטול ידים ועד שתלבש את הט"ק מצמר, בזמן זה תפסיד את הלכתחילה, לכן אם לובש אתה בלילה, לבש גם אז מצמר.

אכן, רבינו עצמו לבש גם בלילות טלית קטן מחשש לשיטת הרא"ש שמקיימים מצוות עשה של ציצית בלילה ולמרות שיש אוסרים זאת, סמך על הכרעת הרמ"אT שניתן להקל בזה ולבשם. בשיעור ההלכה בישיבה עלו פעם המנהגים השונים שנהיגי אינשי, בסדר לבישת הבגדים כאשר יוצאים מהמקוה, זה אומר בכה וזה אומר בכה. רבינו ששמע אותם מדברים והגיב, איני מבין הרי המטרה היא ככל הניתן מהר יותר ללבוש בחזרה את הציציות, איזה עניינים אחרים, גדולים יותר מזה יש?

סיפר רבי דוד וייס רופא שיניים של רבינו, כשהגיע רבינו לטיפול בפעם הראשונה, הוריד את התפילין של ראש שהרי לא שייך במציאות להשאירם, אולם את כל הציציות ביקש להשאיר, אמר לו רבי דוד שהוא חושש שזה עלול לפגוע בטיפול, אולם רבינו הרגיעו ושכנעו להרשות לו להשאירם.

חיבת המצוה

כה רבתה חיבתו למצוה זו שכאשר ביקשו להנותו, אם זה בני משפחה או תלמידים, ידעו שהדבר שישמחו ביותר הוא להביא לו ציציות חדשות, עם כל מה שכבר היה לו. תלמיד הישיבה רבי גד ישורון סיפר שהיתה תקופה שהיה מגיע לישיבה מוכר ציציות, פעם ראה את רבינו קונה אצלו ומרוב חיבה שילם לו יותר משווים ולא רצה לקבל ממנו עודף.

אחת מבנותיו הגיעה פעם מחו"ל והביאה לו כמה ציציות במתנה, היא ביקשה ממנו שהיא מעוניינת לתת לבעלה ציצית אחת משלו. השיב לה רבינו: אתן לך כסף שתקני לו ציצית, אך לא אוכל לתת לך ציצית משלי.

סיפר רבינו גרשון קויפמן: לאחר כיבוש העיר העתיקה הלך פעם ברגל עם תלמידים לכיוון הכותל המערבי ומצא בשוק הערבי סכום כסף. הוא החל לדון ולהתפלפל אולי זה של יהודים שעוברים פה, בגדרי יאוש ומקום שהוא בגדר רוב עכו"ם, כשהכריע שזה שלו ביקש מרבי גרשון שיקנה לו בזה ציציות, והוסיף אם זה נפל מיהודי שיהיה לו לזכות.

(מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')