הקושי הגדול ביותר הניצב בפני יהודי, כאשר הוא מגלה כי התורה אמת, הוא חוסר היכולת להשלים עם כך שכל החיים שחי עד כה היו לריק. הקושי הזה גובר, ככל שהאדם מבוגר יותר. אם הוא בן חמישים, למשל, הרי בהכירו את האמת, הוא מגלה כי איבד את כל השנים שחלפו עד כה. הן נותרו ריקות, ללא תפלין, ללא ציצית, ללא ברכת המזון, ללא שבת וללא לימוד תורה. זהו קושי שאין כמוהו, להגיע להכרה זו, שכל שנותיו עד כה בוזבזו לריק ולהבל. כיצד יוכל לכבוש ולנצח את היצר, המונע ממנו לשוב לדרך האמת בטענה זו?
אומרת התורה בתחילת הפרשה (כא, י): "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו". התורה מדברת כאן על מלחמת היצר, ואומרת: "ושבית שביו". האם אפשר לקחת את היצר הרע בשבי? מדוע לא אמרה התורה 'ושבית אותו' אלא "ושבית שביו?"
אלא, שאין מציאות כזו לקחת את היצר הרע בשבי, הוא תמיד יישאר בתפקידו כימים ימימה. אבל אפשר ליטול ממנו חזרה את מה שהוא לקח מאתנו בשבי. הוא לקח בשבי ימים ושנים, שבתות וחגים, את מצוות התורה הרבות, כל זה נמצא בשבי אצל היצר הרע.
אומר הקב"ה לאדם: אם רצונך להחזיר לעצמך את כל מה שהיצר הרע לקח ממך בשבי, יש ביכולתך לעשות זאת. אם תלחם ביצרך הרע ותיאבק בו, לא רק שאתן בך את הכוחות לנצחו ולהכריעו, אלא גם את כל מה ששבה ממך – תוכל להשיב לעצמך בחזרה! יתרה מזו, כאשר יהודי זוכה להכיר את בוראו על ידך – כל מצווה שהוא מקים נזקפת גם לזכותך, וכך אתה משיב לעצמך את השבי ששבה ממך היצר הרע.
אם אדם שבעצמו היה רחוק, וזכה להתעורר ולהתקרב ולקבל עליו עול תורה ומצוות, פונה למכריו מן העבר או ליהודים רחוקים אחרים, ומטעים גם אותם מן הדרך החדשה שהוא הולך בה, ואותם יהודים מתקרבים גם הם בזכותו, ומתחילים לשמור תורה ומצוות – על ידי המצוות שהם מקיימים מתמלא חסרונו האישי, והשנים הבאות עליהם לטובה, שבהן הם חיים כיהודים יראי שמים – משלימות את שנות העבר שלו, הריקניות ממצוות ומעשים טובים.
זעקה מתוך מעמקי הטומאה
כמה נשמות שבויות בידיו של היצר הרע! אני רואה צעירים, בניו של השי"ת, שהיצר הרע משחק בהם ולוקח בשבי את נשמותיהם. נשמות קדושות. הגיעו כבר כמעט למ"ט שערי טומאה. אבל הם מחפשים את הקב"ה.
הם מגיעים לכאן כמו טיפות של גשמים, ומחפשים את האור בחיים. אחינו בשרנו, הנמצאים בשבי היצר, נשמותיהם זועקות: 'החזירו אותנו! השיבו אותנו למקומות של היהדות, של התורה והמצוות!'. לו היינו שומעים את זעקות הנשמות הללו, מתל-אביב או מעין חרוד, לא היינו יכולים להמשיך בשגרת ימינו…
יש בצפון קיבוץ בשם 'מזרע'. בקיבוץ הזה מגדלים, רחמנא ליצלן, 'דבר אחר'. והנה, אחד מבני הקיבוץ הזה, הגיע אלינו בדרך-לא-דרך לשבת, ולאחר מכן שהה כאן תקופה ושב בתשובה שלימה, אך נותר לגור בקיבוץ, כאדם שומר מצוות.
בתחילה ניסו לומר לו שאין מקומו בקיבוץ, אבל הוא התעקש להמשיך לגור שם. הוא אמר לבני הקיבוץ: "הרי אתם מגדירים עצמכם כ'בני תרבות', אנשים ליברלים, מדוע לא תזמינו לקיבוץ דמות רבנית, ותשמעו את מה שיש ליהדות לומר? ממה אתם מפחדים?". הם השיבו לו שהם אינם מפחדים מכלום, ואין להם כל התנגדות שיגיע רב לקיבוץ. התקשר אלי אותו צעיר, וביקש ממני לבוא ולדבר בקיבוץ, ולאחר מכן להשיב על שאלות.
הגעתי לקיבוץ ודברתי שם. אני יכול לומר בפה מלא, כי מהשאלות שלהם שמעתי את זעקת הנשמה היהודית שלהם. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהייתה שם קבוצת צעירים, שהסכימו להגיע לישיבה לשמוע עוד על יהדות. מעומק הטומאה של הקיבוץ הזה, המגדל ומפיץ בשר פיגולים, הגיעו אלינו נשמות שבויות. האין אנו שומעים את קול זעקת הנשמות?
סעודה על קיום מצות השבת אבדה
מעשה ביהודי שהלך ברחוב לתומו, ולפתע נתקל בשרשרת זהב המונחת עזובה בקרן זווית. הוא נטל את המציאה היקרה, ותלה מודעות 'השבת אבידה' במקומות מרכזיים באזור. חלף חודש, עברו גם חודשיים, אך איש לא פנה אליו וביקש את האבידה. הוא תלה מודעות חדשות, שמא הקודמות כוסו או הוסרו, אך לשווא. החודשים נקפו, ואין קול ואין עונה ואין קשב. והנה, לאחר כמעט שנה ממציאת האבידה, התקשר אליו אדם בלתי מוכר, וסיפר שאיבד שרשרת במקום שציין במודעה.
המוצא ביקש מהמאבד לתאר את השרשרת שאבדה לו ולתת סימני זיהוי, ואכן, התברר כי מדובר בשרשרת שמצא. "אתה מוזמן לביתי על מנת לקבל את אבדתך", אמר המוצא בשמחה, והם קבעו מועד שבו יסור המאבד לביתו של המוצא.
בהגיע היום המיועד הגיע המאבד, ראה את השרשרת שנמצאה ואישר כי אכן שלו היא. אז ביקש ממנו המוצא להמתין רגע, יצא מביתו, וחזר כעבור זמן קצר, מלווה בשמונה אנשים נוספים, ונושא בידו סלים מלאי כל טוב. הוא ערך את השולחן בזריזות, וביקש מכל הנוכחים ליטול את ידיהם לסעודת מצווה. כאשר ישבו סביב השולחן וסעדו את לבם, התעניינו האורחים איזו סעודת מצווה היא זו, האם של סיום מסכת? או אולי רוצה בעל הבית לברך 'הגומל' וזוהי סעודת הודיה?
להפתעתם, השיב היהודי כי הסעודה היא לכבוד המצווה שהוא עומד לקיים: מצוות "השב תשיבם". הוא נטל את השרשרת שמצא, אמר בהתרגשות את הפסוק: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו…", והשיב את האבידה לבעליה. אם כך שמח האדם בהשבת אבידה גשמית, כמה עליו לשמוח אם הוא זוכה להשיב אבידה רוחנית – בן רחוק, לאביו שבשמיים!
מהפכה בקיבוץ המרוחק מדת
מי שמכיר את ההיסטוריה של קיבוץ 'עין חרוד', יודע כי הקיבוץ היה תמיד סמל של עקירת הדת. ה' ירחם.
סיפרתי פעם על הקיבוץ, ולמחרת הגעתי לכותל המערבי. קיימנו שם תפילה, והנה מצטרף אלינו יהודי עם זקן ופאות, ואני שואל אותו: "מאין אתה?", והלה מספר לי שהוא גר בקיבוץ 'עין חרוד', שם הוא גבאי של מניין המתקיים בהנץ החמה. הוא מוסיף ומספר, כי הם הקימו שם מאפייה של מצות יד לפסח בהשגחת הבד"ץ. גביר אחד תרם שני מיליון שקל, כדי לספק מצות יד לכל קיבוצי הסביבה, וכל קיבוץ שירצה – יבוא תלמיד חכם ויערוך להם את הסדר. אכן מהפיכה של ממש!
בחסדי שמיים, בשנים האחרונות מורגשת התעוררות גדולה בעם ישראל, ועשרות אלפי אנשים ומשפחות מבקשים לשוב. שאלות כמו: לאן הגענו? להיכן נעלמו החינוך והמורשת שלנו? ומה יהא על ילדינו? – מציקות ליהודים רבים, והם מחפשים מי שיעזור להם להיחלץ ממעבה היער החשוך, ולשוב אל דרך המלך – לתורה, לשבת, לתפילה ולצניעות.
יחד עם השמחה הגדולה שמרגיש כל יהודי שומר תורה ומצוות, לנוכח תנועת התשובה ההולכת וגדלה מול עינינו, אל לנו לשכוח חלילה את אלה שנותרו מאחור, ולחפש דרכים כיצד להשיבם.
הילדים ששבו בעקבות הוריהם
לפני כמה עשרות שנים, היה מעשה במשפחה אחת שבני הזוג היו מורים באילת. הם למדו בבתי ספר חילוניים, ומישהו סיפר להם שמתקיים כינוס במלון בעיר, ומגיעים מרצים המדברים בנושאי יהדות. הם הגיעו להרצאות, התרשמו וקבלו על עצמם עול מלכות שמיים.
הם היו מגיעים אלי לירושלים לשבתות, אבל היו בוכים בכי תמרורים. היו להם שני ילדים, בן ובת. הבן היה כבר בן שש-עשרה, והבת בגיל ארבע-עשרה, ושניהם סרבו לשנות את הדרך והמשיכו בחייהם החילוניים.
אמרתי להם שלא יטיפו להם מוסר, אלא ישאירום בבית וירעיפו עליהם אהבה. "וכי מה הילדים אשמים?", אמרתי להורים, "הרי זה החינוך שאתם עצמכם נתתם להם!".
יום אחד ביקש הבן מההורים, שיאפשרו לו לפגוש את האדם שגרם לשינוי הגדול בחייהם, ורצונו לדבר עמו דברים חריפים. ההורים סיפרו לי שהבן עומד להגיע אלי, ובקשו ממני מחילה מראש, אם הוא ידבר דברים לא ראויים.
אמרתי להם שאני כבר רגיל גם לצעקות ולגידופים, וזה בסדר. פעם מסרתי הרצאה בנתיבות, ובאמצעה קם אחד הנוכחים והחל לצעוק לעברי שכל הדברים שאני אומר הם שטויות, ועוד כל מיני אמירות לא ראויות. הנוכחים באולם כמעט ורצו 'לקרוע אותו לגזרים', אבל אני אמרתי לו שיבוא לשבת לידי, ולאחר שאסיים את ההרצאה אשמח להשיב לו על כל שאלה שישאל. הוא הסכים לכך, ישב בשקט עד גמר ההרצאה, ולאחר שסיימתי אמר בלחש שהוא מתנצל על הצעקות, ויש לו כמה שאלות קטנות לשאול, אבל הוא יעשה זאת בארבע עיניים. היהודי הזה הוא כיום תלמיד חכם מופלג, מתמיד גדול. הצעקות שצעק לא באו מהגוף, אלא הנשמה 'השבויה', היא זו הזועקת.
ובכן, אותו צעיר מאילת הגיע לירושלים, ארחנו אותו בשבת, לקחתי אותו לשיחה ובקשתי לשמוע מה כואב לו. הוא סיפר שהוא כועס על ההורים ששינו את דרכם. דיברתי איתו באריכות.
בסופו של דבר, הוא חזר הבייתה, לקח את חפציו והגיע לכאן לישיבה. גם אחותו הלכה לאחת המדרשיות, ושניהם דבקו בתורה ובמצוות, עד כדי כך שהם כבר לא סמכו על הוריהם… הם היו מגיעים הבייתה, ואומרים כי הכשרות שההורים משתמשים אינה מקובלת עליהם, וההורים התקשרו לבקש לשוחח עם הבן, שלא יהיה 'קיצוני' מדי… כיום הוא תלמיד חכם ידוע בצפון, מרביץ תורה ומחזיר בתשובה.
(מתוך הספר 'משכני אחריך)