"וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (כ"ח, י"א)
וגם בשכבו על משכבו
בזריזות יתירה היה ר' זלמן מסיים את ענייניו ופונה אל 'עבודת השינה'.
מעודו הקפיד ר' זלמן לעלות על יצועו בשעה מוקדמת מאוד כדי לאגור כוחות חדשים לעבודת בוראו, אשר תתחיל בעוד זמן קצר.
את ר' זלמן לא היה ניתן לעכב משעת שנתו הקבועה בשום פנים ואופן. אירע פעם שלעת ערב בא לבקרו יהודי נכבד מאוד, על מנת לשוחח עמו בענייני חסידות ועבודת ה'. ר' זלמן קיבלו בסבר פנים יפות והמתיק עמו שיח משך זמן, אך משהתאחרה שעת השינה הקבועה, פנה ואמר לאורחו הנכבד:
"במחילה מכבודכם, הנה הגיע זמני ללכת לישון. אם תרצו יכולים אתם לשהות כאן בחדר המלא ספרים, אני הולך לנוח!"
ותיכף, ללא כל התפעלות, החל לקרוא 'קריאת שמע שעל המיטה'. זמן השכיבה והקימה היו אצלו קודש קודשים, חוק ולא יעבור.
גופו אינו זקוק לשעות שינה רבות. די לו בארבע שעות ללילה בלבד, ובמנוחה קצרה ביום. כך הרגיל את גופו מצעירותו, בהדרכתו של מורו ורבו הגה"ק מפודהייץ זצ"ל. אם אירע שהקדים לעלות על יצועו יותר מידי, היה גם מקדים את השכמתו, ארבע שעות משעת השכיבה!
ירננו על משכבותם
לכל מעשיו של ר' זלמן, הגדולים והקטנים, נלוותה תמיד שמחה של מצוה פנימית, גם עתה, לעת בוא צדיק להניח ראשו על מיטתו.
היה ניגש איפוא ל'עבודת השינה' מתוך גיל ורננה בהטעימו בחינניות – "ירננו על משכבותם – א' טענצלע אין בעט אריין!"
"הולכים לנוח, ולאגור כוחות מחודשים לעבודת הבורא! מה גם שבעוד מספר שעות כבר הולכים להתפלל" – היה מתרונן משמחה.
כשהוא חבוש בכובע ולבוש בקפטן, קורא הוא ק"ש שעל המיטה בכוונה מרובה, ומוסיף לומר גם את נוסח הווידוי. לא אחת היה נשמע אז קולו בבכי, כשהוא מתוודה בפרטות על עוון ביטול תורה, ועל דברים בטלים שנכשל בהם בימי הנעורים!
למראשותיו מניח הוא לא פחות משלושה (!) שעונים מעוררים. וזאת כדי לבטח את עצמו שלא תחטפו תנומה יתירה בשום פנים ואופן. אך כל זאת היה רק ליתר בטחון, כי מקדים היה לקום לפני כל צלצולי השעונים…
סמוך לשינה ממש, שוב אמר בכוונה פרשה ראשונה של קריאת שמע, ועד שנפלה עליו תנומה היה לוחש ואומר שוב ושוב – "לית אתר פנוי מיניה, מלא כל הארץ כבודו" –
פעמים שאף באמצע שינתו נשמע לפתע קולו הקורא 'אחד יחיד ומיוחד' וכדומה.
עייפות מכריעה, שינה כבידה ומעורפלת ככל שתהיה עדיין לא השפיעה מאומה על הלך רוחו של ר' זלמן – עבדא דקודשא בריך הוא. גם כאשר היתה דרכו להתעורר מספר פעמים במהלך שינתו לפנות, היה אומר ברכת 'אשר יצר' באימה ויראה ובכוונה מרובה –
היה אז משים מנעליו לרגליו! לובש את הקפטן ומשים כובע בראשו וכך מברך 'אשר יצר' בכוונה עצומה.
כך לא הסיח ר' זלמן את דעתו ממלכות שמים אף רגע כמימרא, אלא כרע שכב כארי, וכלביא התנשא לעבודת בוראו, שעות מספר לאחר מכן – – –
פעם אחת נדבר ר' זלמן עם בחור אחד אודות חיזוק הנצרך לו בהשכמת הבוקר, וייעצו לנקוט בתחבולות שונות. הבטיחו הבחור נאמנה: "בעז"ה מיום המחרת אשכים קום בבוקר. איני צריך לשום תחבולה".
נענה לו ר' זלמן:
"איני מבינך יקירי, הרי אני כבן שבעים שנה, ועדיין חושש אני שמא לא אצליח לקום בבוקר בשעה מוקדמת. לכן אני מכין על יד מיטתי שלושה שעונים מעוררים… ואילו אתה, שעודך כה צעיר לימים, כל כך בטוח בעצמך, ששינתך לא תערב לך יתר על המידה???"
מעודו נזהר היה בכל גינוני קדושה המובאים בשולחן ערוך, ובעוד הנהגות הספרים הקדושים אשר סיגל לעצמו.
ארחץ בנקיון כפי
כל דבר שבקדושה זכה אצל ר' זלמן ליחס מקודש לא פחות מהמצווה הגדולה ביותר. במסירות נפש היה שומר על כל הנהגה, גם אם לפעמים היו לו היתרים למכביר לפטור עצמו מחובתו זו.
ר' זלמן היה מהדר ביותר במצוות נטילת ידיים שחרית. על יד מיטתו היה מכין כמה ספלים של מים לנטילת ידיים, מאחר שבכל פעם שהקיץ משנתו לצורך מה, היה נוטל חיש מהר את ידיו, לסלק מעליו כל סרך של טומאה.
אירע פעם, כאשר התאכסן במלון כל שהוא בהיותו בחו"ל, כאשר פנה ללון ביקש להכין לעצמו קערה וספל לנטילת ידיים, ואין. כל החיפושים אחר כלי מתאים עלו בתוהו, ור' זלמן לא ידע את נפשו מרוב צער. ניסה שותפו למסע להשקיט את רוחו, כי הלא הכיור קרוב למיטה פחות מד' אמות, ועל פי הלכה אין הדבר חמור כל כך, אך לא איש כר' זלמן ישנה הנהגה של מצוה, גם אם יהיו לו ק' טעמים להיתר.
מה עשה? הלך והעמיד על יד מיטתו שורה ארוכה של כוסות מים מלאים וריקנים, ועמם המשיך לקיים את הנהגתו הטובה, באופן המהודר ביותר, ללא כל סטייה מדרכו התמימה מימים ימימה.
על מסירות נפשו עבור מצוה זו מספר נכדו שיחי':
היה זה לעת זקנותו, כאשר מעד ונפל ושבר את ידו. לאחר שעשינו את היום אצל כמה וכמה רופאים, ושבנו הביתה רק בשעת 10 בלילה, מיהר הסבא לעלות על יצועו, ולהינפש מעמל היום המייגע.
לפנות בוקר הגעתי לביתו כדי לעזור לו, ולקחתו לבית הכנסת לתפילת שחרית. הנה, לתדהמתי, מצאתיו יושב על הכסא וממתין לי, כשכולו מלופף במכאובים ובייסורים, משהבחין בי אורו עיניו ושח לי דברים כהוויתן- – –
'כבר משעה 1:00 אני יושב כאן על יד השולחן! התעוררתי אז משנתי ונטלתי את ידיי, אך המאמץ גרם לי כאבים איומים ביד. משראיתי שלא אהיה מסוגל אח"כ לסבול יסורים כאלה שנית, לא חזרתי לישון, שמא אצטרך ליטול ידיי שנית…'
אכן, וויתר ר' זלמן על השינה אשר כה היתה נחוצה לו, וויתר על כל הנוחיות, ורק על דבר אחד לא וויתר, על 'נעגל וואסר' בהידור רב!
עוד מסופר על עבודתו זו:
היה זה באחת מן הפעמים שנסע אל מחוץ לירושלים לחזר על פתחי נדיבים לטובת המוסד הגדול 'בית לפליטות'. בשעה מאוחרת בלילה נסתיימה פעילותו, או אז יצא חזרה לכיוון ירושלים.
עייף ויגע היה מאוד, אולם מיאן לתת תנומה לעפעפיו במשך כל הנסיעה, וזאת כדי שלא להיכנס לשאלה של נטילת ידיים…
כל אותה הדרך התאמץ לשוח עם מלוויו בדברי תורה ומוסר כדי 'להחזיק את הראש' כלשונו, למען לא תפול עליו תרדמה חלילה…
בין השאר סיפר למלוויו את הסיפור הבא:
מעשה בשני תלמידים של הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע, ואחד מהם, הרה"ק רבי גבריאל טשאק זי"ע, אשר אחר פטירת רבם הקדוש מליז'ענסק נסעו לשחר את פני אחיו הקדוש, הרבי זושא מאניפולי זי"ע, ולקבל על עצמם את מרותו. באמצע הדרך פרש הלילה את כנפיו, ונשארו השניים לבדם בלב היער הגדול ללא יכולת להמשיך בדרך המסוכנת. בלית ברירה פנו לנום את שנת הלילה בלב היער.
אך הנה נתקלו בבעיה גדולה, מים לנטילת ידיים של שחרית לא נמצאו, ואנה הם באים?
אמר אחד מהם לחבירו: 'אונס רחמנא פטריה!' וכך נשכב על הארץ ושקע בשינת ישרים. אולם חבירו לא אבה לשמוע מכל פשרות והנחות, וכל הלילה טייל אנה ואנה, כדי שלא ירדם חלילה.
עם אור הבוקר המשיכו השניים בדרכם, וילכו ויבואו אל חצרו של הצדיק. ויהי כאשר אך דרכו על מפתן חדרו, פנה הרבי ר' זושא לאותו תלמיד שישן בלילה והרעים עליו בקול:
"בכך שנתפתית לישון בלילה בלא נטילת ידיים, איבדת את כל המדרגות שקיבלת אצל אחי הקדוש, רבך הקודם!"
אולם אותו חסיד התעשת במהרה ונענה אל הרבי בתשובה ניצחת:
"אכן רבי, אולם למרות כן באתי לכאן, בכדי שהרבי יגביה אותי בחזרה, וישיב לי את כל המדרגות שהיו לי בתחילה, ואף יותר מכך!"
סיים ר' זלמן במתק לשונו:
"הם, שהיו להם מדרגות, והיה להם אז גם מי שיחזירם להם, והנה בכל זאת עדיין מיאן אחד מהם לישון בלא הכנת נטילת ידיים… ואילו אני, שאין לי עתה לא מזה ולא מזה, בודאי שאיני רשאי לישון עתה!"
כארי יתנשא
מיד עם הקיצו משנתו, היה מזנק ממיטתו לעבודת בוראו ללא כל שהיות. גם בימי זקנה ושיבה היה מתגבר כארי, בלא להתחשב בחולשת גופו כלל וכלל.
שח פעם ר' זלמן לחניכיו:
"היום לפנות בוקר בהקיצי משנתי, בא אלי היצה"ר ואמר לי – 'הרי הנך כה זקן וכל כך חלש, מדוע זה תקום מוקדם כל כך, ולא תחוס על כוחותיך הדלים? ומה עניתי לו…
השבתי לו למלך זקן וכסיל כך:
אמת הדבר! כי זקן וחלש הנני, אולם אמור לי אתה, הרי אתה זקנת ממני בהרבה, א"כ מה לך נטפלת אלי? לך אתה לישון!!!"
(מתוך הספר 'ר' זלמן' – פרקי הוד ממשנת חייו המאלפת של החסיד המופלא הרה"צ רבי שלמה זלמן בריזל זצ"ל)