"כי נר מצוה ותורה אור"
אחד המנהיגים הגדולים בדורות האחרונים היה מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל. גם מי שלא זכה להכירו בחייו, יכול היה לזהות את גדלותו ודמותו הנדירה. שילוב מופלא של יראת שמים וחומרות לא מקובלות לצד 'בין אדם לחברו' ברמות בלתי מצויות, ענווה ושפלות, מאור פנים לכל אחד ואחד באשר הוא.
הגאון מווילנא אמר, שפעמים רבות אין שני עניינים אלו דרים בכפיפה אחת. אנשים שמזלזלים ב'בין אדם למקום' יש להם יותר אמביציה להתאמץ בעניינים שבין אדם לחברו. הם צריכים לתת לעצמם תחושה טובה שהם בכל זאת שווים משהו, שהם שונים במשהו מהבהמות.
ולהיפך, אדם ששומר תורה ומצוות, מקפיד על קלה כחמורה, קובע עיתים לתורה, הריהו חש שובע ושביעות רצון מעצמו, וממילא עלול הוא לנטות להקל בעניינים שבין אדם לחברו.
אצל הגראי"ל היתה סינתזה נפלאה בין ענייני בין אדם לחברו לבין ענייני בין אדם למקום. כדי לסבר את האוזן, נביא חומרה קיצונית שנהג. ואגב, אף אחד לא ידע מאותן חומרות שנהג, הוא לא הכריז עליהן בחוצות, ולא ניסה להנהיג אותן על אחרים.
ובכן, מרן נהג שלא לאכול ולא לשתות במשך שש שעות אחרי סעודתו הדלה. וכל כך למה? כידוע, מדאורייתא חייב האדם בברכת המזון רק אם אכל שיעור שביעה. בנוסף, ישנה דעה שחיוב ברכת המזון מדאורייתא הוא רק אם אכל וגם שתה. חשש מרן שאם יאכל או ישתה לאחר הסעודה, יתברר שלא שבע או רווה בסעודתו וממילא ברכת המזון שבירך אינה דאורייתא. חומרה בלתי נתפסת. יכול אדם לא לאכול שש שעות לאחר סעודתו – זה עוד אפשרי. אבל מי שמסוגל גם לא לשתות אפילו כוס מים, קרוב לדרגת מלאך.
סיפור מפעים נוסף סיפר הרב שמעון סירוקה ז"ל, ראש עיריית בני ברק לשעבר. הרב סירוקה היה מנהל הישיבה בכפר סבא, בה כיהן מרן כראש ישיבה. פעם בעקבות מצוקה כלכלית קשה, לא שילמו בישיבה משכורות במשך חצי שנה. בסופו של דבר, לאחר מאמצים מרובים, הצליחה ההנהלה לגייס את הסכום. כאשר באו להרב שטיינמן ורצו לשלם לו את משכורתו עבור חצי השנה האחרונה, סירב לקבל. אמר: "מטרתה של המשכורת היא לאפשר לי לקיים את משפחתי. והנה, הקב"ה סייע בידי והצלחנו להתקיים יפה גם כך. אם כן, שוב אין לי צורך בכסף זה".
הרב עבד קשה חצי שנה, אבל לא חש שמישהו חייב לו משהו תמורת עבודתו ומאמציו. המשכורת הינה אמצעי קיום. אם התקיימנו, אין סיבה לקבל את הכסף. מסיפורים אלו יכולים אנו לקבל 'סדר גודל' של אדם ענק זה בחייו הפרטיים.
פעם, כשבנו הגאון רבי שרגא שטיינמן שליט"א שבת בעירנו, שאלתיו: ידוע שהרב אינו אוכל תמרים. מדוע? אמר לי: "פעמים רבות נדבק חלק מהקליפה בחיך, וקשה להסירו. בינתיים חסר ב'ימלא פי תהילתך'"…
חומרות מופלאות והנהגות שלא ייאמנו. ומצד שני, האהבה לכל אחד. בית פתוח לכל. מי שרצה יכול היה להיכנס אל הרב. לא משנה מי ומאין.
אחת ההגדרות בה הגדירוהו היתה 'המנורה הטהורה'. טהרה וקדושה היו שזורות לכל אורך חייו.
בחג החנוכה כבתה המנורה הטהורה. בכנסים שהתקיימו לאחר פטירתו של הרב שאלתי את הנוכחים מי ימלא את מקומו? התשובות היו מגוונות. זה בכה וזה בכה. אמרתי, מי שימלא את החסר הוא אתם ואני. כולנו. כל אחד יכול לתרום את חלקו ולהאיר את העולם. אור גדול הסתלק, המנורה הטהורה כבתה, אבל בכוחנו לנסות להשלים את החסר.
מה הרעיון במשחק הסביבון?
מצויים אנו בימי החנוכה. מרן הרב שך זצוק"ל היה זועק על כך שאנשים חושבים שעיקר ימי החנוכה הוא לשבת ליד החנוכיה ולשיר 'מעוז צור'. ודאי שאין זה העיקר, ובוודאי שאין עיקר החנוכה לאכול סופגניות ולשחק בסביבון. כמו כן, למרות הנחמדות שבדבר לא כתוב בשום מקום שמנהג לערוך בחנוכה ערבים כאלו ואחרים, ערב לביבות וערב סופגניות, מפגשים משפחתיים וכדומה. עיקר העיקרים הוא לעסוק בתורה ובמצוות, שהרי מטרתם של היוונים הייתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
נחתום ברעיון נאה: הזכרנו את מנהג משחק הסביבון. ה'אבני נזר' אומר שרעיון הסביבון דומה לעניין לאפיקומן. 'גניבת' האפיקומן נועדה לכך שהילדים יישארו ערניים עד סוף ליל הסדר. כך יש להם למה לחכות. הם ממתינים ל'אקשן' שבמקח וממכר של האפיקומן, ולמתנות הבאות בעקבותיו.
זכורני, פעם בא אלי יהודי מרוסיה כדי שאאשר את יהדותו. שאלתי אותו מה הוא יודע. לא ידע כלום. פתאום נזכר. דבר אחד הוא :. ישנו חג אחד בו מצוה לגנוב… את זה הוא זכר, מנהג האפיקומן חדר טוב טוב לעצמותיו. אגב, היו מגדולי ישראל שהתנגדו ל"גניבת' האפיקומן. בביתו של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל לא נהגו מנהג זה.
על כל פנים, אמר ה'אבני נזר', שכשם שבליל הסדר עושים טצדקי כזה כדי שהילדים יישארו ערים, כך בחנוכה. היו זמנים ומקומות שלא יכלו להדליק את הנרות בחוץ, הדליקו בפנים, וה'פרסומי ניסא' היה כלפי בני הבית – כדי שהילדים יישארו ערים וישחקו במשחק הסביבון.
ניצחון המכבים הושג בזכות טהרתם, צדקותם ותורתם
פעם אחת בימי החנוכה נכנס הרב מפוניבז' אל ה'חזון איש'. נידונה ביניהם השאלה: אנו אומרים ב'על הניסים' "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך". את שני החלקים הראשונים אנו מבינים היטב. הקב"ה חולל נס גדול, גיבורים נפלו ביד חלשים ורבים ביד מעטים. אבל מה ההסבר בהמשך, וכי נס ופלא הוא זה שהטהורים, הצדיקים ועוסקי בתורה, ניצחו את היוונים הרשעים?
אמר ה'חזון איש', כי כך הוא הביאור: מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, מדוע, משום ש"טמאים ביד טהורים וכו'". היהודים ניצחו משום שהיו טהורים, צדיקים ועוסקי תורה זו הסיבה לניצחון. לא אומץ, לא מסירות ולא גבורה פיזית. ודאי גם אלו היו חשובים מאוד, אבל לא היה די בכך כדי לנצח את חיילות יוון שהיו עדיפים עליהם בכמות ובאיכות פי כמה וכמה.
המהר"ל אומר, שהיוונים טימאו את כל השמנים שבהיכל. הגימטריה של 'היכל' 65 ושל 'יון' 66. בהיכל היה להם כוח, אבל היה כד אחד חתום בחותמו של כהן גדול. את הכד הזה לא יכלו לטמא. 'כהן' בגימטריה 75. תשע מעל 'יון'. והיינו הכהן, שבעת הנרות שבמקדש וארון הברית שבקודש הקדשים, המסמל נר נוסף, אור התורה.
אספר על חוויה מתוקה שעברתי. בשבת שעברה התארח אצלי נכד בן חמש. התעניינתי אצלו מה סיפרה הגננת אודות החנוכה. הילד הפגין ידע עשיר. שאלתיו: והיכן מדליקים את החנוכיה, אמר הילד: "בחוץ". שאלתיו: "מדוע ולמה?", אמר הילד, "בגלל הדסה…".
כאן התבלבלתי. מילא אם היה אומר בגלל יהודית, יש לה באמת קשר לחנוכה. אמנם לא למקום ההדלקה, אבל בכך הילד יכול לטעות. אם היה אומר משהו שקשור להדסה בעניין חג הפורים, גם אז אפשר היה לקבל את התשובה – אסתר היא הדסה. אבל מה הקשר בין הדסה למקום הדלקת החנוכיה.
הבעתי תמיהתי בפני הילד, והקטן הסביר באר היטב: "בגלל הדסה, אחותי הקטנה. אם נדליק בבית היא עלולה להפוך את החנוכיה…".
האמת, לא היה לי מה לומר על טיעון מנצח. זה רעיון מקורי. ודאי לא שמע אותו מהגננת, אבל בהחלט שכל ישר. הילד 'הגדול' מסביר שלא מדליקים נרות בתוך הבית בגלל הילדים הקטנים.
התובנה שלי מהסיפור הייתה: הילד ידע שההלכה קובעת שמקום ההדלקה הוא בחוץ. אבל הסיבה אינה זו שבדה מלבו, כי הרי אין אנו מוציאים את כל הכלים היקרים מהבית החוצה כדי שהילדים לא ישברו אותם. משאירים אותם בבית ומרחיקים מהישג ידם של הילדים.
ישנם אנשים מבוגרים שחושבים כמו ילדים פעוטים. החגים נשארו אצלם כמו בימי הגננת… את ימי החנוכה הגדולים והנשגבים הופכים לשבוע של ביקורי משפחה וידידים, אכילת סופגניות ושאר מרעין בישין. מחטיאים ומפסידים את העיקר. אנו אומרים "על הניסים ועל הנפלאות אשר עשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", אותו אור גדול שהאיר בימים ההם הריהו מצוי גם בזמן הזה. בימי החנוכה ניתן לקחת מהחג מלוא חופניים רוחניות.
ודאי ישנם מנהגים וחשוב מאוד לשמור עליהם. אבל אל לנו לעשות מהם עיקר. הלוא ידועים דברי הרמב"ם שהיות והיוונים גזרו על הנשמות ולא על הגופים, לפיכך אין מצוה לערוך סעודות בימי החנוכה. המצווה היא להודות ולהלל, להתחזק באותם דברים עליהם גזרו היוונים – לימוד תורה, קיום מצוות קדושה וטהרה. אותו אור יקרות שהתנוצץ באותם ימים זורח עלינו בכל דור ודור.
שמעתי ממאן דהוא, שבחנוכה נוהגים לערוך מסיבות משפחתיות משום שהיוונים רצו לעקור מעם ישראל כל זיק של יהדות. הם ידעו שהמשפחתיות היא אבן היסוד של קדושת העם. לפיכך, תשובת המשקל היא לערוך מסיבות ומפגשים. במחילה, זה קצת דומה לרעיון של הנכד החביב…
מטרתם של היוונים הייתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". זה היה חפצם – להשיל מעלינו את התורה והמצוות. אם כן, תשובת המשקל אינה מסיבות ואירועים, אלא, כאמור, חיזוק בתורה, במצוות ובמעשים טובים.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')
1/106