ספירת העומר
מהרגע הראשון שנכנס רבינו לתפקידו, ראו כולם, שהוא נכנס, לא רק כדי לשמור מה שקיבל. כתלמיד מובהק, ששימש כל צרכו את זקנו ראש הישיבה, הגאון רבי אליעזר יהודה, בערה בו שאיפה עזה להגדיל תורה ולהאדירה ולהרחיב את גבולות הקדושה.
בתקופה הראשונה לתפקידו בדק וחיפש מה כותבים המפרשים בפירוש הפסוק: "יגדיל תורה ויאדיר", הוא למד את הפירושים השונים, שכן מכיון שהוטל עליו תפקיד כה עצום, רצה להבין מה בדיוק עליו לעשות. ביטוי ששמע פעם מדודו זקנו ראש הישיבה חילחל עמוק בלבו. "אם רק יכולתי" – אמר רבי אליעזר יהודה – "הייתי מרחיב את הישיבה בכל מידת האפשר". רבינו החליט שהוא יעשה ככל יכולתו לרומם ולהרחיב את גבולות הישיבה בחבורות וקבוצות שיהגו בכל חדרי תורה, והוא אכן עשה זאת בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. רבו הגר"ח קמיל זצ"ל, שרבינו לא זז מלהתייעץ איתו בעל עניניו, התבטא פעם שכאשר רבינו מסיים להתייעץ איתו, הוא נעשה מסוחרר מכל תכניותיו בעניין פיתוח הישיבה.
פעם התבטא באזני בנו, ראש הישיבה שליט"א, ששאיפתו היא שהישיבה תמנה עשרים וארבע אלף תלמידים כמספר התלמידים שלמדו בישיבתו של התנא רבי עקיבא. מפליאה העובדה שהוא אכן זכה לקיים שאיפה זו ואף מעבר לה, שכן גם אם הישיבה לא מונה מספר לתלמידים כזה בקביעות, אולם לאחר פטירתו כשבדקו ברשומות הישיבה, כמה תלמידים התקבלו למוסדות הישיבה בזמן הנהגתו, מצאו שלמעלה מעשרים ושש אלף תלמידים התקבלו לישיבת מיר בירושלים בלבד. זאת, מלבד אלפי התלמידים בישיבת מיר ברכפלד ואברכי כוללי הישיבה בברכפלד, ברמת שלמה ובביתר.
"באותו היום התרבו ספסלי"
הדבר הראשון שראה כצריך תיקון, היתה הצפיפות הגדולה בישיבה. בנין הישיבה המרכזי וההיכל הוותיק, צר מהכיל את בני הישיבה המצטופפים בבתי המדרש שבישיבה ובמבואותיה, בחדרי המדרגות והמסדרונות. אף בבתי המדרש וחדרים שונים סביב הישיבה בשכונת בית ישראל הצטופפו התלמידים, מה שגרם אי נוחות רבה ואף מנע את האפשרות לקבל לישיבה בחורים ואברכים שהתדפקו על דלתותיה.
רבינו החליט לבדוק אם ניתן להרחיב את בניין הישיבה ובמרכזו את בית מדרש הגדול. הוא רצה להגדילו בצורה משמעותית לכיוון בית מדרשם של חסידי זוויעהל. מבחינה טכנית לא היה מדובר במשימה קשה כל כך, כיוון שיסודות הבנין כבר היו מונחים שם. לאחר מכן החל במרץ ובלהט את כל הליכי הבניה הטכניים של אישורי הבניה והקבלנים עד שבית המדרש עמד על מכונו.
כמה אופיינים היו דבריו בחנוכת הרחבת בית המדרש, הוא הביא את הגמ' (ברכות כח.) שבאותו יום שמינו את רבי אליעזר בן עזריה לנשיא, סילקו את שומר הפתח, ונתנו רשות לכל התלמידים להכנס. לפי שרבן גמליאל היה מכריז ואומר שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לביהמ"ד ומאותו יום שרבי אליעזר נעשה נשיא סילקו את שומר הפתח והתווספו ספסלים בבית המדרש. מביאה הגמרא שנחלקו בזה רבנו ואבא יוסף בן דוסתאי, לשיטה אחת התרבו ארבע מאות ספסלים ולשיטה אחת שבע מאות ספסלים".
"מעניין הדבר" – אמר רבינו – "לא נאמר בחז"ל שהתרבו הלומדים אלא הספסלים, פירוש הדבר שאותם הלומדים למדו גם קודם לכן, גם כשלא למדו בבית המדרש, אלא שבאותו יום נעשה להם מקום בבית המדרש הגדול ויכלו ללמוד ברבים ולהצליח יותר כי עיקר הצלחת הלימוד הוא ברבים בבית המדרש. זו שמחתנו הרבה שמהיום שהתרבו ספסלי ביה"ד, ויוכלו יותר אברכים ובחורים ללמוד טוב יותר ולהצליח.
יסודתו בהררי קודש
נאמן להשקפת עולמו לא ראה רבינו בכל תהליכי הבניה, תהליכים טכניים שרק בסופם טמון העניין הגדול של בנין בית ה'. בכל פעולה לצורך בנין הישיבה ראה עניין קדוש מצד עצמו. מסיבה זו ראה כחלק מתפקידו להיות מעורב בכל דבר ועניין עד הסוף. משום כך התעקש להיות נוכח בשעת יציקת היסודות וללחוץ בעצמו על דוושת היציקה.
כך היה בבניית בית מדרש זה וכך בכל מקומות התורה שנבנו לאחר מכן במשך כל השנים, מעולם לא ויתר על כך, בקיץ ובחורף, בקור וחום הקפיד לבא ולצקת בעצמו את היסודות. כמו כן היה מעורב בכל פרט ופרט עד האחרון שבהם. הוא לא חס על כבודו ומעמדו ואף לא על הקשיים הטכניים שהיו לו מחמת מחלתו, הוא טיפס על מדרגות זמניות ומסורבלות לקומות גבוהות וחצה היכלות מלאות מהמורות, אבנים וברזלים כדי לבדוק את הנעשה ולהכריע בכל ספק שמתעורר.
עניין זה קיבל רבינו מזקנו הגאון רבי אליעזר יהודה זצ"ל שהיה משתבח בכך שאת בנין הישיבה, בנו יהודים יראי שמים, ואף תלמידי חכמים. שכן באותו ימים היו קיימים פועלי בניין יראי השם שנאלצו מחמת דוחק פרנסתם לעסוק במלאכת הבניה ורבי אליעזר יהודה הקפיד להעסיק דווקא אנשים כאלו בבניית הישיבה. והיה רבי אליעזר יהודה מספר שתוך כדי יציקת המלט והנחת הלבנים, עסקו אותם פועלים בהוויות דאביי ורבא. קושיות הרשב"א ויישובים לדברי הרמב"ם התערבו בביטון ובמים וניצוקו ביסודות הבית. כך נבנה בניינה של ישיבת מיר. רבינו עצמו השגיח גם הוא, שכל יציקת בטון של בנין ישיבות מיר תיעשה בקדושה וטהרה.
תורה בונים על מים זכים!
באחת הפעמים שבנתה הישיבה את אחד מסניפיה, התנגד אחד השכנים לבניה. היתה זו התנגדות קנטרנית לשמה, שכן טענותיו היה משוללות יסוד בעליל, אולם רבינו התעקש ללכת בעצמו לרצות אותו, לפייסו ולתת לו פיצוי. מקורביו תמהו באזניו, מה העניין בזה, הרי ברור שאין בטענותיו מאומה. ענה להם רבינו: "ידעתי גם ידעתי, ובכל אופן, תורה בונים על מים זכים, בלי שום חששות וסירכות".
הדבר היה בנפשו של רבינו שבנין הישיבה יהיה נקי וטהור. פעם היתה אמורה להיות הכנסה כספית גדולה לישיבה ממקום מסוים, ולצורך כך היה צריך לכתוב דבר שלא היה שקר אבל לא היה גם אמת לאמיתה. רבינו סירב בתוקף, למרות ששיכנעוהו שהדבר מותר ע"פ דין, הוא אמר אז: "יתכן שאם נכתוב זאת יעזור הדבר לבנין הישיבה, אולם "תורה" לא בונים כך!"
כיוצא בזה סיפר הגאון רבי חיים אורי פריינד שליט"א, חבר הבד"ץ העדה החרדית שאירע פעם שאחד העסקנים הגיע בשמחה לביתו של רבינו, וסיפר שהצליח לגייס לישיבה תרומה גדולה שיכולה להקל על מצבה הקשה של הישיבה. כששטח בפני רבינו את פרטי הסכמת הנדיב לתרומה, היו פרטים מסוימים שלא תאמו לגמרי עם האמת. רבינו שמע את כל הפרטים ואמר לעסקן שאליבא דאמת היה לוקח, וגם לפי הלכה אין מקום לחשוש לגזל. אולם יש לו חשש שאם פעם יבדקו ויגלו שבמציאות הדבר הוא לא ממש כפי כוונת הנדיב, עלול להיגרם מכך חילול השם, ולכן שלל את הדבר לחלוטין.
(מתוך הספר 'בכל נפשך')