"הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', י"ב)
כשהקדוש ברוך הוא שלח את משה לבקש מפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, לא חשקה נפשו ללכת. הוא טען בפני הקדוש ברוך הוא טענת קל וחומר: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים", פרש רש"י: "זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה".
לכאורה טענת ה'קל וחומר' הזו טעונה באור רב; הרי הסיבה שבני ישראל לא שמעו אל משה היא, מכיון שהיו נתונים אז תחת קושי השיעבוד, וכמו שהתורה עצמה אומרת בראשית הדברים: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", ובשל כך לא היו מסוגלים להקשיב לדברים ולקבלם. לעומתם פרעה ישב על כסאו בבית המלכות בנחת ובשלווה, מבלי שיעבוד שום עבודת פרך שתטריד את מנוחתו. לכן מה שבני ישראל לא שמעו אליוו עדיין אין זו הוכחה שגם פרעה לא יקשיב לו, ומה הסברא בטענה שטען משה?
הגאון רבי יצחק מוואלוז'ין זצ"ל, בספרו 'פה קדוש', מישב את הדברים בצורה מאירת עיניים, באמצעות משל כדרכו:
משל לאדם החבוש בבית האסורים תקופה ממושכת. והנה באחד הימים נכנס לחדרו אדם כבד פה ומודיע לו, כי הוא עומד לפעול לשחרורו. אין ספק כי למרות דבורו האיטי והמגמגם, יקשיב לו האסיר בסבלנות רבה, ויאזין לכל הגה שיוציא הלה מפיו עד לסיום דבריו. זאת משום שכל מעייניו ותקוותיו נתונים לרגע זה בו יוציאוהו לחופשי.
לעומת זאת, אם יבוא אותו אדם אל שר בית הסוהר, ויבקש לחון את האסיר, מיד כשיפתח הלה את פיו בדבורו האיטי ומורט העצבים, תפקע סבלנותו של השר ולא ירצה לשמוע ממנו שום מילה נוספת. מטבע הדברים הוא יפטיר במשפט זעוף: "איני מבין כלום. שלח אדם אחר לשוחח איתי ואשקול את צעדי…".
בכך מבאר רבי יצחק מוואלוז'ין היטב את טענת משה רבינו: משה רבינו אמר לקדוש ברוך הוא: "הן בני ישראל לא שמעו אלי", כוונתו לומר, הלא כשבאתי לבני ישראל לבשרם את בשורת הגאולה, למרות היותם עבדים מעונים תחת שעבוד המצרים הנוגשים אותם, וזו הייתה כל תקוותם וצפיתם להגאל מהעבדות, נמנעו מלשמוע לי, רק מפני היותי כבד פה, אם כן קל וחומר "ואיך ישמעני פרעה", הוא היושב ברום המדרגה על כס מלכותו, בוודאי שלא ירצה לשמוע אותי, שהרי "אני ערל שפתים"…
כל אדם יכול להבחין במושג הזה, כיצד הוא קיים אצלו ואצל אישים אחרים שבסביבותיו. פעמים רואים אדם שבאופן רגיל הוא כבד שמיעה, ואלו כשהדבר חביב אצלו הוא שומע היטב. או שאין ביכלתו לעשות דבר מסויים, אולם כשמתעורר בו רצון עז לעשות אותו, בניגוד לכוחותיו הרגילים והפשוטים, לפתע הוא מוצא את עצמו משתמש בכוחות עילאיים מעל דרך הטבע לממש את רצונותיו. זאת משום שהרצונות והשאיפות גורמים לגילוי כוחות עמוקים יותר הגלומים בו, ומפתחים בו חושים מעל דרך הטבע להוציא את רצונותיו אל הפועל.
פרט זה זכור לי בעיקר במחיצתו של איש האלוקים, מרן הסטייפלער זצ"ל.
כידוע, בבחרותו סבל הסטייפלער מדלקות קשות באזניו, שנגרמו כתוצאה מהקור הנורא ששרר בעיר הולדתו הורנסטייפל ברוסיה. בעקבות כך ברבות הימים שמיעתו הלכה ודעכה, עד שבסוף ימיו כמעט ולא הצליח לשמוע כראוי. הנכנסים לחדרו לחלות את פניו, היו כותבים את משאלתם על גבי הכתב, והוא היה משיב להם בקול רם, ככבד שמיעה.
אולם דבר פלא ראינו לא אחת, כאשר היה נכנס למעונו אי מי מגדולי ישראל, או תלמיד חכם בעל שעור קומה, לפתע הצליח הסטייפלער לשוחח עמו בדברי תורה ובענייני השעה ללא צורך בכתיבה. שמע בחביבות את תוכן דבריו של האורח הרם ונהל עמו שיחה מושלמת הלוך ושוב, כאלו שמיעתו תקינה לחלוטין.
כיצד יתכן הדבר?
התשובה היא כי כאשר הדבר חביב על האדם, הוא נותן את דעתו ולבו להבין ולשמוע, וכדברי חז"ל הנזכרים, שאף על פי ששני קולות אינם משתמעים, בגלל החביבות שלו לדברים הוא מצליח לשמוע!
אותו רעיון שמעתי מתלמיד חכם, שזכה להסתופף במחיצתו של מרן הרב מבריסק, הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק זצ"ל. הוא העיד כי כאשר היו שחים לפניו דברים בטלים על דא ועל הא, לא מן הנמנע היה שלפתע היה פשוט נרדם תוך כדי שיחה, אולם כשהיו מדברים בדברי תורה, לפתע קבל עירנות מופלאה…
לאחד מגדולי ומאורי הדור, הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה אור', הייתה הנהגה קבועה: להיכנס לבית המדרש מדי יום ביומו בריצה כמו בחור צעיר, לקים דברי חכמים: "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה". למרות שהרב שיינברג היה בעל מזג רגוע ושלו מיוחד במינו, וכל מכיריו יעידו כי תמיד התהלך בשובה ובנחת, כאשר התקרב אל בניין הישיבה, הרי שלמרות משא הטליתות הכבד במיוחד שעטה על גופו הצנום, ועל אף גילו המתבגר הנושק למאה, היה רץ בצעדים נמרצים ומהירים, עד שצעירים ממנו בעשרות שנים דלגו פסיעות כדי להדביק את צעדיו…
כך גם סיפרו מקורביו, כי עד ימיו האחרונים ממש, כשהיו מעירים אותו, היו מזכירים לו את צמד המלים: 'זמן הנץ', מיד התנער ממטתו כנער צעיר, ובזריזות עצומה קפץ והתיישב על המטה. נכרו בו התחדשות ורעננות מופלאה, כלל לא אופיינית וטבעית לאדם בגיל כה מבגר…
אין זה אלא שכאשר חביבין המצוות על האדם, וקיימת שאיפה נשגבה לקיימן, אזי הוא מתאמץ יותר מכדי היכולת הטבעית שלו, וממצה את כל האפשרויות הגנוזות בו, את אלו שהוא מודע להן ואת אלו שאינו מודע להן.
העסקן הדגול, הרב ירחמיאל בויאר שליט"א, מספר שהיה נוכח פעם בביתו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, בעת שהגיע רופא העיניים לבדוק את מצב תקינות ראייתו. לצורך הבדיקה הוציא הרופא מהארון את ספר 'קצות החושן', ובקש מהרב שך לקרוא בו, בנסיון לקבוע על פי אופן הקריאה את גובה המספר לו הוא זקוק.
רבי ירחמיאל סיפר בהתפעלות את אשר ראו עיניו:
"מיד כשראה הרב שך את השורה הראשונה ב'קצות' התחיל לקרוא בו בלהט ובמהירות, בלא יכולת הפסקה. אך הרופא קבע נחרצות שבהכרח הרב אינו קורא מתוך הספר אלא מתוך זכרונו, משום שהמספר שהוא שם כעת במשקפי הבדיקה נמוך בהרבה מהמספר לו זקוק הרב.
"הרופא בקש להוציא ספר אחר. הביאו את הספר 'שב שמעתתא', אך גם כאן נשנה הדבר על עצמו. הרב שך קרא בקצב מהיר, והרופא שוב שלל את תקינות הבדיקה, כי לא תתכן קריאה מהירה כל כך במספר כה נמוך במשקפים. וכך חזר הדבר על עצמו גם כשהוציאו את ספרו 'אבי עזרי'. בשלב זה אמר הרופא: 'נדמה לי שבכל הנוגע לספרים תורניים, ראייתו של הרב פועלת שלא כדרך הטבע, אני מציע שיביאו עתון או ספר חולין כלשהו, דרכו יהיה נתן לאבחן בצורה מקצועית ולקבע את מצב הראיה האמתי'.
"ואכן, כפי ששיער הרופא כן היה. כשהביאו לפני הרב את העתון היומי והתבקש לקרוא בו, התאמץ רבות כדי להבחין במלים ולהשלים את המשפט, וכך הצליח הרופא לקבוע את המדה התואמת למשקפיו…".
הפשט הוא, שאהבה לדבר מוסיפה יכולת על טבעית!
כמעין פלא זה נוכחתי בעצמי בהזדמנות מסויימת: פעם הייתה לי הזכות להרכיב לזמן מועט את משקפיו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל. הבטתי מבעד לעדשות, דרכן הביטו עיניו החודרות, הטהורות והקדושות של ה'חזון איש', ונחרדתי לראות את המספר הגבוה לו נזקק. מנגד ראיתי גם את הגמרא מסכת חולין ששמשה את ה'חזון איש'. היא הייתה עטורה במאות הערות צפופות וקטנטנות. בין דפי הגמרא היה מונח מכתב ארוך של מספר עמודים גדושים בדברי תורה, כתב קטן, בכתב ידו של אחד מחשובי תלמידי החכמים שבאו לחסות בצלו של ה'חזון איש' ולקבל לקח מפיו, הגאון רבי אברהם יעקב וינר זצ"ל.
התפעלתי עד מאד, כיצד ה'חזון-איש' שהיה קצר-ראי, עם מספר כה גבוה במשקפיים, הצליח לקרוא ולכתוב אותיות קטנות כאלה. אך כנראה שגם זה היה מכח האהבה הגדולה שלו לדברי תורה, והאהבה שקלקלה את השורה…
הגאון הצדיק רבי סנדר פריינד זצ"ל, ספר כי פעם התקיים דין תורה אצל מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים', בין בעלת בית לעוזרת שלה. רבי איסר זלמן שמע את טענות הנדונים, ונטה להכריע לטובת בעלת הבית, כאשר לפי ראות עיניו היה נראה לו כי הדין עמה.
אלא שלפתע נעמדה העוזרת, פתחה את פיה והשמיעה טענה חזקה. רבי איסר זלמן הרהר בה מעט והחליט כי אכן היא צודקת, לפי שהטענה שהיא השמיעה יש לה סמוכין בספר 'נתיבות המשפט' ובשל כך הדין עמה…
לאחר סיום הדיון, התבטא רבי איסר זלמן בהתפעלות כי יש ללמוד מכך מוסר השכל עצום: הרי ברור שמעולם לא עיינה אותה עוזרת ב'נתיבות', ויתכן שאף אינה יודעת כלל על קיומו של ספר כזה. אם כן, כיצד הצליחה לטעון טענה כה חזקה? -"ההסבר הוא", אמר רבי איסר זלמן, "כי אין דבר העומד בפני הרצון. אם אדם מאד רוצה לצאת זכאי בדין, הוא מסוגל להגיע ברגע אחד לדרגות רמות ביותר, גם עוזרת פשוטה יכולה לטעון טענה עמוקה של ה'נתיבות'!"…
הגאון רבי אברהם יעקב איצקוביץ שליט"א, ספר דבר נפלא אודות חותנו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי': בליל הסדר של שנת תשע"ג, שנתיים ימים לפני סלוקו של הרב וואזנר לגנזי מרומים, תקפה אותו חלשה גדולה, והוא התקשה לנהל את חלקו הראשון של ה'סדר' ברוב הדר כמו בשנים עברו. בקושי רב הצליח להוציא את המילים מפיו, עד שבני המשפחה היו מבוהלים לנוכח החולשה הגדולה שנכרה עליו.
אולם כאשר הגיעו ל'שולחן עורך', השתנו פני הדברים ללא היכר, לפתע חל שנוי דרסטי במצבו. מנהגו של הרב וואזנר היה בכל השנים ללמד את הלכות קורבן פסח במהלך הסעודה, והיה מקריא אותן בעצמו בבהירות ובמתיקות מיוחדת, ועתה בעקבות חולשתו ביקש שכל אחד מהמשתתפים יקרא הלכה אחת, והצבור יקשיב.
הרב איצקוביץ מתאר כי החל מהרגע בו הקריאו את ההלכות, נזרקה בו חיות. הרב וואזנר האיר הארות והוסיף חידושים ובאורים תוך כדי הדברים, והיה נדמה כי בכל רגע נעשה עירני ורענן יותר ויותר. כל המסובים בסעודה נגררו לריתחא דאורייתא שהתעוררה שם בענייני קורבן הפסח… ובזכות זאת נותר עד סוף הסדר שמח, עירני וטוב לב כבכל שנה ושנה.
"ראינו במוחש", סים הרב איצקוביץ, "כיצד התקיימו בו, במורי חמי זצ"ל, דברי דוד המלך 'לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני'. למרות חוסר כוחותיו וחולשתו הגדולה, חביבותו ואהבתו לתורה נסכו בו כוחות מחודשים, והשפיעו עליו חיות ושמחה עצומה עד סוף הסדר. הוא שאב את כל חיותו מהתורה הקדושה".
איידי דחביבא ליה יהיב דעתיה!
והדברים תואמים היטב ללשונו של ה'אור החיים' הקדוש, על הפסוק: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח" (שמות ו', ט'): "אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם…".
מפליא לראות כיצד התורה הרחיבה את לבם של חכמי התורה!
(מתוך הסדרה הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')