רש"י מפרש את הפסוק: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" – "כי ידעתיו – לשון חיבה… שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה, לפי שהוא מצווה את בניו עלי לשמור דרכי".
בפסוק זה מתגלה לנו חידוש עצום, אשר מן הראוי להתבונן בו היטב. כאשר הקב"ה אומר מדוע ראוי אברהם לדעת את העומד להתרחש, הוא אינו תולה את הדבר בהיות אברהם ראש המאמינים, או בהיותו טוב ומיטיב ובעל חסד. מעלה אחרת יש לו, ורק בה הדבר תלוי: "שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי"!
חידוש זה מרעיש הוא, מבהיל את הרעיון. הרי בפסוקים אלו מוזכרות כל הבטחות ה' לאברהם: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ… למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו". וכל אלה תלויים בזכות אחת – מפני שחינך את זרעו לשמור את דרך ה'!
כשעוסקים בעצם החינוך, יש לדעת שאין הוא מתקבל ומשפיע כראוי אלא בדרך של חיבה. הורה או מחנך המפעיל על הילדים באופן קבוע לחץ וכפיה כדי להשיג את דרישותיו, ואינו משקיע מאמץ לחנכם בחיבה ונעימות, יצא שכרו בהפסדו.
אב שמכריח את בנו להתפלל או ללמוד, ואינו משתדל ליצור מסביב אווירה נעימה – הנזק שהוא מחולל גדול בהרבה מהתועלת. יתכן שברגע זה הילד ילמד יותר או ישב בבית הכנסת יותר, אך לטווח הארוך – דרך זו ממאיסה עליו את הרוחניות!
עדיין מונח בזכרוני כיצד היה אבי מורי שליט"א מחנכנו להתפלל: בנעימות, ברוך, בלי שום לחץ. "צדיק, עכשיו שמונה עשרה"… או שדפק על גבינו קלות בקצות אצבעותיו, בסבר פנים רגועות. אם ילד משחק קצת בחוץ ומתפלל קצת באווירה טובה – כשיגדל לא תהיה לו בעיה למצוא טעם בתפילה. אך מי שבילדותו ננזף ונלחץ באופן קבוע להתפלל בכפיה, יקשה עליו מאד להתחבר באמת לעבודת התפילה.
במסכת סוכה (לג, א) מצאנו דבר מופלא: ידוע שבכל ההדסים צומחים שלשה עלים בכל שורה, אך ישנו הדס הקרוי 'אסא מצראה' – הדס הגדל על המיצר בצד השדה, אשר מצמיח בכל שורה שבע עלים – יותר מפי שניים מכל הדס אחר! ומה באמת הסיבה שאסא מצראה מגדל כה הרבה עלים? אחד מביאוריו של רש"י על המקום הוא: "מתוך שיש לו מקום פנוי, הוא משבח ומצליח".
גמרא זו היא דוגמא נפלאה להבדל שבין גידול מתוך לחץ לגידול בריא. אם ילד מרגיש משוחרר, יודע שלא לוחצים אותו וגדל באוירה נעימה – הוא יכול להצמיח הרבה יותר מילד אחר שיש לו בדיוק אותן תכונות, אלא שהוא גדל באוירה לחוצה!
את תחושת האהבה הזאת לחניכים, נטע אבי מורי שליט"א לא רק בבני הבית אלא גם באלפי תלמידיו, שחשו את עוצמת האהבה הזאת שנים רבות אחר כך. אציין דוגמא אחת שתלמד על הכלל כולו: הגאון רבי בנימין קורלנסקי זצ"ל, מראשי ישיבת פוניבז' לצעירים, למד אצל אבי מורי שליט"א במשך שלוש שנים, והזכיר תמיד את התועלת הרבה שקיבל בהן לכל חייו.
בימי חוליו טרח רבי בנימין לבוא לביתו של אבי שליט"א, לבקש שיעתיר בעדו בתפילה, ויברכהו בבריאות שלימה, בהטעימו: "הלא למדתי אצלכם, והראתם לנו אותות אהבה מיוחדים, ברכה שבאה מתוך אהבה יש לה ערך מיוחד, וראויה שתתקיים".
כשיצא מהבית התבטא: "לנוכח מצבי הקשה, חיפשתי אדם שבאמת יהיה לו איכפת ממצבי. ידעתי שכאן אמצא את מבוקשי… הוא אכן ברכני בכל ליבו".
הרה"ג יהושע שראבני שליט"א, מרבני ישיבת 'קול תורה', סיפר אודות דרכו החינוכית של אביו הגאון רבי ראובן שראבני זצ"ל, מראשי ישיבת 'יקירי ירושלים':
"אבא היה מדבר רבות על ערכה של תורה, אך מעולם לא דרש מבניו לשבת וללמוד. הוא תמיד הדגיש את צדדי אהבתו אלינו, ורק אחר כך היה מחנך. פעם אמר: אב שאינו מראה לבנו אותות של אהבה וקירוב – אין לו שום זכות לדרוש ממנו מאומה!".
"אבא היה רגיל לומר: כשאבא מגיע הביתה ורואה את בחור הישיבה שלו בבית, אסור לו לשאול אותו מה הוא עושה כאן בשעה כזו. עליו לומר לו שהוא שמח מאד לראותו, ושבואו הוא ממש הפתעה נעימה עבורו. רק לאחר קבלת פנים לבבית, יש למצוא שעת כושר כדי לברר מה בדיוק אירע, ולהעמידו על מקומו הנכון!"
***
כמובן, התנאי הראשון לחינוך באווירה נעימה הוא סבלנות. אדם חסר סבלנות לעולם לא יוכל להצליח בחינוך ילדים! יש צורך בסבלנות כדי לשמוע את הילדים, כדי להבין אותם, כדי להשפיע עליהם כראוי.
פעם הייתי בחוץ לארץ לצורך דבר מצוה, ובין השאר הפגישו אותי שם עם אדם סוחר נכבד. הוא ישב במשרדו מרווח על כורסתו, ואמר לי: "שמעתי שאתה עוסק בחינוך, אולי תוכל לומר לי את כל תורת החינוך במילה אחת"… בתחילה חשבתי שאולי איני שומע טוב. "אתה באמת רוצה שאומר לך את כל תורת החינוך במילה אחת? זה בלתי אפשרי!", אמרתי. הוא נפנף בידו בקוצר רוח: "אין לי סבלנות. אני רוצה לשמוע, אבל רק במילה אחת!"
ראיתי עם מי יש לי עסק, ואמרתי לו כך: "אבי מורי שליט"א, הוא מראשוני המחנכים בארץ הקודש, ועסק בחינוך עשרות שנים. ממנו שמעתי תמיד, כי המילה הראשונה והאחרונה בחינוך היא 'סבלנות'. ואם אותה אין לך – נותרת בלא כלום…".
כיון ששמע מילים אלו יוצאות מפי, הפטיר כמעט ביאוש: "אם כך, לנו באמריקה אין את זה…".
סיפור זה לא הובא רק כמעשיה נאה בעלמא. זהו כלל אמיתי וחשוב: אם להורה או למלמד אין סבלנות לילדים, אין מקום כלל לדבר על חינוך! רק אם יש סבלנות, ניתן לבנות בית שיש בו אווירה נעימה, וכשהילד גדל בצורה חיובית ורגועה, אז ניתן להתחיל לחנכו.
אחד המלמדים הידועים בירושלים, היה הרה"צ רבי לייב קורלנסקי זצ"ל. בפעמים הראשונות שנפגשתי עימו כמלמד דרדקי, היה הדבר תמוה בעיני. משום שלא נראה שהיתה לו הכשרה מיוחדת או הבנה יוצאת דופן בנפש האדם. אך המציאות הוכיחה שהוא הצליח בתפקידו מעל ומעבר למשוער, ועם השנים תפס את מקומו כמלמד מוצלח במיוחד ובעל שם.
בעיני ראיתי מעשה שהיה, כאשר ילד אחד מקרובי משפחתי התקשה בקריאה. הוא ידע אמנם את צורת האותיות, אך לא הצליח בשום אופן לצרף אותיות למילים. אביו התייעץ עם הרה"צ רבי ליפא זילברמן זצ"ל, המחנך הידוע מקמניץ, והוא שלחו אל רבי לייב קורלנסקי. בתוך שבוע בלבד הצליח רבי לייב במקום בו נכשלו כל קודמיו, והילד למד לקרוא!
רק אח"כ נודע לי סוד הצלחתו. אחד מבניו סיפר לי שפעם הוא עצמו שאל את רבי לייב, כיצד הוא מצליח בחינוך, וזה השיב לו כך: "הדבר פשוט מאד. אני מקפיד להגיע לתלמוד תורה עשר דקות לפני הזמן, יושב בחדר ושותה משהו, אומר תהלים או לומד קצת. על כל פנים, כך אני מתנתק מהלחץ של הרחוב והבית, ומגיע לכיתה עם סבלנות. וכשיש סבלנות – ישנה סייעתא דשמיא למצוא פתרונות …"
הרה"ג יצחק רוזנגרטן שליט"א, שהיה מנאמני ביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, סיפר לי מעשה שהוא היה נוכח. באחד הימים ראה הרב שטיינמן אבא שהתיישב ללמוד עם בנו הקטן, אך כיון שהיה לחוץ מאד בזמן ומוקף בכמה טרדות, נהג כלפיו במעט קוצר רוח.
הרב שטיינמן שהיה עד לנעשה, ניגש ואמר לו: "דע שאינך חייב ללמוד עם בנך…". כששאלו הרב רוזנגרטן לפשר דבריו, השיבו מרן: "הש"ך בחושן משפט (סימן שפב) אומר, שאב חייב למול את בנו בעצמו, אך הוא יכול לקיים המצוה על ידי שליח. אך כותב הש"ך שאם האב יודע למול ויכול לקיים את המצוה – אינו רשאי למנות אחר כשליח למול את בנו. גם המצוה ללמוד עם בנו היא רק באב שיודע, וכעת נמצא הוא במצב כמי שאינו יודע!"
(מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')
תוכן
חזק מאוד הדברים המאירים של הרב טורק יישר כח גדול