"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (י"ח, ו')
זכורני מעשה מופלא, שבבית סבתי ז"ל היו חוזרים עליו מדי פעם כדי להדגיש את חשיבות ידיעת התורה. מתוך המעשה שיסופר כאן נוכל לדעת שגם אם הקב"ה רוצה להציל את האדם, צריך הוא, האדם, להיות בקי בדברי התורה. אחרת, כל ההשתדלויות לא תעזורנה.
זה קרה בפולין שלפני מלחמות העולם, כאשר השלטונות אסרו על היהודים לסחור עם הגויים בתואנה שהיהודים מרמים את הכפריים הגויים. ויהי היום וערב שבת היה, עבר יהודי אחד, צדיק וישר, על החוק – קנה סחורה מכפרי גוי, העמידה על עגלתו ונסע עמה העירה.
בנסעו עם הסחורה מהכפר לעיר תפסוהו אנשי החוק, ולאחר חקירה גילו שעשה מסחר עם גוי. מיודענו החליט לנקוט בדרך שבה הלכו אבותינו בגולה, וניסה לשחד את השוטר. הוא מוציא סך נכבד ומגישו לאיש המדים.
השוטר היה, במקרה, איש ישר־דרך, וכשראה את הכסף המושט לו בהיחבא גבר כעסו עוד יותר, והחליט לעצור את היהודי בעד שתי העבירות גם יחד – על סחר עם גוי ועל ניסיון שוחד. בעוד שבגין העבירה הראשונה היה צפוי לו עונש קל יחסית, הרי שבעד מעשה השוחד המתינו לו שנים רבות בבית הסוהר.
והנה, בפולין של הימים ההם, כמו גם בכל מדינות אירופה, היה מקובל שכאשר ביקשו השלטונות למצוא חן בעיני עמים אחרים, מינו למשרות בכירות אנשים מאותן אומות. באותה תקופה ביקשה הממשלה בפולין למצוא חן בעיני היהודים, וכך נבחר לא אחר מאשר נכדו של בעל ה'תבואות שור' למשרת התובע הכללי.
כאשר הגיע זמן המשפט ישב הרב על כס התובע. והנה, רצה הקב"ה לזכות את היהודי שלנו מכל אשמה, למרות שעל פניו היה נראה ברור שאין כל אפשרות לשחררו. מה עשה הקב"ה? "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". לפתע עלתה בלבו של התובע עצה מחוכמת, ובעת הקראת החשדות החמורים רמז ליהודי מה עליו לטעון לזכותו, וזאת באמצעות משנה מפורשת במסכת שבת…
בעת שהקריא את החשדות זמזם הרב שור בפיו את המשנה (שבת כד, א) "מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי". בכך התכון לרמוז לחשוד, שבאשר לעבירת השוחד יטען לשופט שלא הייתה לו כוונה לתת שוחד לשוטר, אלא כיוון שהיה בדרך בערב שבת מחייבת אותו ההלכה למסור כיסו לנכרי…
היהודי קלט את הרמז וטען כך בפני השופט. למשמע הטענה הזו זימן בין המשפט את רב העיר ורשה לשאלו האם הדבר נכון שכך צריך לעשות כל יהודי שהחשיכה לו הדרך בערב שבת.
המרא דאתרא דוורשה אישר את הדברים, ואף הציג את המשנה לפני השופט, שאכן התרשם לטובה, וזיכה את היהודי על אתר מעבירת השוחד. כיוון שזוכה מעבירה זו זיכה אותו השופט גם מעבירת הסחר שעשה עם הגוי מאחר שהשתכנע שהיהודי לא נהג במרמה.
סיפור זה ממחיש בפנינו את חשיבות לימוד התורה, שהרי גם אם הקב"ה כבר הכין את הרפואה למכתו של היהודי, אם לא היה החשוד מכיר את המשנה במסכת שבת לא היה קולט את הרמז שבדברי התובע הכללי, וממילא לא היה יוצא זכאי במשפטו.
פעם התבטא הגר"ח קרייזווירט זצוק"ל ואמר: "דעו לכם, שכשאני אומר 'אין ירושלים זאגט מען ('בירושלים אומרים') כוונתי למרן הגרי"ש אלישיב".
וכשאחד השומעים שאל, הרי יש שם גם תלמידי חכמים אחרים, השיב הגר"ח: "את הרב אלישיב מעולם לא תפסתי שאינו יודע דבר לא בבבלי ולא בירושלמי, אבל תלמידי חכמים אחרים – אמנם בבבלי הם יודעים הכל אבל בירושלמי כבר תפסתי אותם כמה פעמים שאינם יודעים…".
סיפורים רבים סופרו על גדלותו ועל בקיאותו העצומה בתורה של הגאון רבי חיים קרייזווירט זצוק"ל, גאב"ד אנטוורפן ואחד מעמודי עולם התורה. גיסי יבלחט"א הגר"ח קנייבסקי שליט"א, סיפר לי, שבשעה שהגאון דרש ברבים היה מרטיב מדי פעם את אצבעו בלחלוחית פיו, ועשה עצמו כהופך את הדף.
וכאשר שאלוהו על הנהגתו זו, התברר שהגאון האדיר ההוא – שזכר את כל התורה בעל פה – כשהיה מצטט בעל פה גמרא פלונית ממקום אחר היה זוכר את מיקומה של הסוגיה בעמוד, וכשהיה צריך במהלך הציטוט בעל פה 'להפוך את הדף', הרי שבתנועה אינסטינקטיבית עשה עצמו כהופך את הדף ועובר לדף הבא…
****
בכמה מקומות מדגישים לנו חז"ל, שגם במילי דעלמא של צדיק טמונה חכמה רבה. הבה נאזין לסיפור שילמדנו על חכמת לבם של גדולי ישראל, חכמה שבאה לידי ביטוי גם בדברים שיצאו מפיהם, ובמקרה זה מקולמוסם:
יהודי תלמיד חכם היה בתל אביב של פעם ושמו הרב זאב רבינר. תלמיד חכם זה זכה ליצוק מים על ידיו של רבי מאיר שמחה מדווינסק זצוק"ל, בעל ה'אור שמח', ולאחר שעלה הרב רבינר ארצה התכתב עמו בדברי תורה.
בלכתו פעם ברחובות תל אביב פגש הרב רבינר את הגאון רבי אפרים בורודיאנסקי זצ"ל, וסיפר לו על מכתב מר' מאיר שמחה שהתקבל בביתו זה עתה, "ובסופו יש שתי תיבות שאין אני מצליח להבינן"…
ביקש הגר"א בורודיאנסקי לראות את המכתב, וגם הוא התפלא מאוד על סגנון החתימה של ה'אור שמח': "החותם כשמואל וכרבנן, מאיר שמחה מדווינסק"…
במשך שעה ארוכה הוגיע הרב בורודיאנסקי את מוחו בפתרון החידה עד שהעלה לה ארוכה. וכך הסביר להרב רבינר: "בכל הש"ס מצאנו רק מחלוקת אחת בין שמואל לרבנן, והיא במסכת ברכות (דף יא:) ונחלקו שם שמואל ורבנן בשאלה האם אומרים 'אהבת עולם' או 'אהבה רבה'.
"זו הייתה כוונתו של ר' מאיר שמחה", סיים הגר"א בורודיאנסקי, "הוא רצה להביע בסיום מכתבו את האהבה הגדולה שהוא רוחש לך, ולכן במקום לכתוב זאת במפורש רמז את תחושתו במילים 'החותם כשמואל וכרבנן'… ועכשיו תדע שה'אור שמח' אוהבך באהבת עולם ובאהבה רבה…".
פעם הגעתי לביתו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל בשכונת שערי חסד בירושלים כדי לשוחח עמו בדבר הלכה. לפתע, באמצע השיחה, הביט ר' שלמה זלמן בשעונו ואמר: "הגיע זמן תפילה".
אחד מבני הבית התפלא על כך, כי עד לתחילת התפילה בבית הכנסת הגר"א בשערי חסד היה עוד כרבע שעה, והדרך מביתו של הגרש"ז עד לבית הכנסת לא אורכת יותר משתי דקות.
הגרש"ז ראה את תמיהתו ואמר: "אם הייתה לנו עכשיו פגישה עם נשיא ארצות הברית, הלוא בוודאי שלא היינו יוצאים ברגע האחרון, והיינו עושים את כל ההכנות הדרושות כדי שלא תהיה כל תקלה וכל מניעה מצדנו להגיע בזמן. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפגישה שיש לנו עוד מעט עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"…
המשגיח של ישיבת כפר חסידים, הגה"צ רבי דב יפה, סיפר, שבחור בישיבה חשובה בירושלים סיפר לו, שאיחר פעם בעשר דקות לאחד מסדרי הלימוד בישיבה. לשאלת המשגיח שביקש לדעת את סיבת האיחור, השיב לו "אינני 'יקה'"…
החזיר לו המשגיח: "אם אינך יקה, תגיע עשר דקות לפני הזמן"…
(מתוך הגדה של פסח – 'חישוקי חמד')