פעם בעריכת שולחנו הטהור בט"ו בשבט נתן לאחד החסידים – שהיה גביר נכבד – ביצי דגים ואמר לו: "הירש לייב, עס-רוגין" (אכול ביצי דגים), כשצליל המילים היה נשמע כמו 'את-רוגים'

הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א

בני ישראל לדורותיהם נהגו לאכול ביום ראש השנה לאילנות את האתרוג שבירכו עליו בחג הסוכות. ויש שלאחר הסוכות עושים מרקחת מן האתרוג ומצניעין אותה עד לט"ו בשבט.

וכך נקט לאמר הרה"ק בעל "בני יששכר": "…קבלנו מרבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין השי"ת לעת המצטרך למצוה – כי הנה זה היום עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו ד' יתברך לעת המצטרך את ה'פרי עץ הדר', והנה תפילתו עושה פירות, וזה שרמז התנא לשון יחיד "לאילן", להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה"..

הרה"ק רבי חיים אלעזר ממונקאטש זי"ע נוהג היה לערוך סעודה ביום ט"ו בשבט, ובסוף הסעודה הביאו לו טס עם פירות שונים ומגוונים, בהם היו מניחים לפניו אף אתרוג מבושל – אותו בישלו וכבשו בליל ט"ו בשבט. הרבי היה מברך בורא פרי העץ על פרי משבעת המינים, והיה טובל את הפרי בלחלוחית האתרוג, ואוכל, וכך חילק למסובין.

עובדא מופלאה ידועה בצילו של הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנה זי"ע: דרכו של אחד מן המסתופפים בהיכלו היתה, להביא לו בכל שנה את האתרוג לסוכות. פעם בהיותו על אם הדרך בדרכו לרבינו, התאכסן אצל רב אחד. עינו של הרב צדה את האתרוג, פנה אליו ואמר: תן לי את האתרוג, ואל דאגה, רבך לא יוותר בחג מבלי אתרוג. הסכים החסיד והלך וקנה אתרוג אחר לרבו.

ויהי כשהגיע לבישטינא ונכנס לקודש פנימה, נטל רבינו את האתרוג ואמר: "לא, אין זה האתרוג שלי!". סיפר לו אותו החסיד את כל מה שהיה לו עם הרב הנ"ל, ונסע חזרה אל הרב וסיפר לו כל המעשה, נטל בחזרה את האתרוג ושב אל רבינו. או אז נענה אליו רבינו: "אכן כן, זהו האתרוג של מרדכי". וסיים ואמר: "מהיכן ידעתי איזהו אתרוגי? אלא שבחמישה עשר בשבט, כשמבקש אני על אתרוג נאה, מראים לי מן השמים, בדיוק האיך שיראה האתרוג שלי, בכך ידעתי שאין זה אתרוגי".

ניתן להסמיך לכך מה שמסופר על הרה"ק רבי נפתלי הירצקא מראצפערט זצ"ל, שהיה נוהג לומר את כל ספר תהילים מהחל ועד כלה, ביום מסוגל זה – חמשה עשר בשבט, כשטעמו ונימוקו עימו להנהגה העילאית, כי אז עת רצון היא להתפלל לזכות לאתרוג נאה ומהודר. ופעם אחת אירע כי באמצע אמירת התהילים – בהגיעו לחצי הספר הפסיקו ועצרו אותו אנשים מלומר וביקשו ממנו עצות וברכות, כך שלא הספיק לממש את ההנהגה לסיים את כל ספר תהילים.

כעבור שנה בחג הסוכות, זכה לאתרוג נאה ומהודר ביופיו ובמראהו. אחר שנטל את האתרוג ובירך על מצוותו, נתנו למתפללי בית מדרשו שרצו לזכות לברך על אתרוגו של הצדיק. אך על ידי משמוש כמות האנשים שנטלו את האתרוג נעשה צידו אחד נוטה לשחרות.

או אז פנה הרה"ק רבי נפתלי, נטל את האתרוג, והחווה בידו לסובביו ומקורביו כי בצד אחד האתרוג נאה ומהודר, זך ונקי ללא כל רבב, וכה אמר: "זה חלק האתרוג מיום חמשה עשר בשבט לפני הצהריים – כשעוד הניחו לי לומר את חציו הראשון של ספר התהילים" – ומיד החווה והראה לכולם את צידו השני של האתרוג שנעשה בו סממני שחרות, והתבטא: "והנה כעת ראו את צידו השני, זהו חלקו השני של יום ט"ו בשבט שלא הניחו לי לומר את חציו השני של ספר תהילים…"

על הרה"ק רבי מנחם מענדיל מקאצק זי"ע מסופר, שפעם בעריכת שולחנו הטהור בחמשה עשר בשבט, נתן לאחד החסידים – שהיה ידוע כגביר נכבד – ביצי דגים ואמר לו בזו הלשון: "הירש לייב, עס-רוגין" (אכול ביצי דגים). צליל המילים היה נשמע כמו 'את-רוגים'. השומעים לא הבינו את פתרון דברות קדשו אלו, עד לפני חג הסוכות של השנה שלאחריה, שבה היתה מלחמה קשה ולא היתה אפשרות להשיג אתרוגים בכל המדינה, אך אותו חסיד הירש לייב עלה בידו להשיג אתרוג יפה מאד, והביאו בשלום אל הרה"ק מקאצק. אז הבינו החסידים שלכך נתכוון הרה"ק מקאצק בדבריו אלו בט"ו בשבט הקודם, שאמר לו "עס רוגין"…