"וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כ"ה, כ"ב)
מופלא היה לראות את הרגש של רבינו בהיותו יושב על מדין, למרות קור הרוח והענייניות שאמורים לאפיין כל פוסק הלכה, שצריך בהגיון שכלי לפסוק מה פסק השולחן ערוך בלי לערב רגש בפסק, מאידך ראו אצלו איך בלבו הרחום, השקיע מחשבה מרובה על צער השואלים והשקיע מאמצים עצומים למצוא מזור למצוקתם.
היו נושאים ופרטי הלכה שרבינו החמיר בהם לעצמו, אולם לזולתו לא מיהר להחמיר, המשקל המדויק היכן צריך להחמיר לזולת והיכן יש להקל ולהתחשב בצערו- קיבל מרבו הגאון רבי אברהם צבי קאמיי זצ"ל, רב אב"ד וראש הישיבה דמיר, כפי שקיבל הוא עצמו מרבותיו מדורי דורות.
פעם פסק הלכה לקולא עם ראיות מוצקות, הגיע אחד מתלמדיו והתווכח, ורבינו מוכיח לו מש"ס ופוסקים לפסקו, והלה ממשיך להתווכח, בסוף אמר לו רבינו: "בטוחני שאם היית מרגיש היטב בצער אותה האשה, היית דן בכל שאלה אחרת ולא היית ממהר לפסוק לחומרא"…
כמה וכמה אנשים קשי יום, היו באים ויושבים ומשיחים את לבם, ורבינו הקשיב בסבלנות עצומה לכל דבריהם. אישה אחת גלמודה, נכאת רוח ודעת, היתה נכנסת ובוכה ומדברת את כל אשר על ליבה. והיה יושב ושומע באין מי שיעצור בעדה. מקום שאתה מוצא גדלותו אתה מוצא ענוותנותו, מי יכילנה?
היה פעם ענין הלכתי שהיה נתון בפולמוס בין גדולי ישראל, ורבינו הכריע את דעת תורתו. כדרכו של עולם, ישנם ההופכים סוגיות הלכתיות לסוגיות פוליטיות אישיות, וניסו ללחוץ עליו לחזור בו מדעת תורתו ההלכתית בענין, וכמובן שהוא לא זז מדעתו. באותם ימים הגיע יהודי אחד לישיבה וחיפש את רבינו, הוא נכנס לבית המדרש, רבינו היה באמצע כתיבת חידושי תורתו, הלה סיפר, כביכול בתמימות, לרבינו, שפלוני, נדיב גדול ומרכזי של הישיבה, ביקש ממנו להודיע שאם לא יחזור בו מפסקו, יפסיק את תמיכתו בישיבה.
רבינו לא התרגש, הוא אפילו לא הסיט את העט ממחברתו, רק חייך לעומתו ואמר לו: "מה אתה סבור, אפשר למכור את התורה בכסף? אם הוא לא יתן יתנו אחרים!". לבסוף התברר שהוא לא נשלח מאף אחד והכל היה שקר וכזב, אולם בני הישיבה למדו שיעור ב"לא תגורו מפני איש"…
פעם עסק להציל עשוק מפני עושקו. הוא נכנס לענין, למרות שהענין עמד במוקד ויכוח תורני חריף, שהיו לו השלכות ציבוריות רחבות, משום שהיה סבור שיש להציל עשוק מפני עושקו. באותה תקופה היו שאיימו עליו באיומים חמורים, וברצותם לשקר הרחיקו עדותם מעבר לים, לתלות בו מעשים שלא עשה ודברים שלא אמר, בני המשפחה והתלמידים הקרובים חששו מעט, אך רבינו לא חשש מכלום, הוא ידע שנכנס לענין לשם שמים, בידיעה ברורה מה דעת התורה בענין לשיטתו, והיה רגוע לחלוטין.
יום אחד צריך היה לדבר עם אחד מגדולי הרבנים בחו"ל, להסביר ולהבהיר את האמת לאמיתה. התאספו בביתו כמה מחשובי התלמידים, תלמידי חכמים מופלגים, כדי להתקשר לארה"ב ולדבר עם אותו רב, כאשר בין השאר רבינו עצמו דיבר. מספר תלמיד רבינו הג"ר יחזקאל אייזנבך:
"הגענו לביתו, רבינו ישב ולמד ברוגע, אנו התלמידים שוחחנו בינינו במתח רב ואילו הוא, נראה היה כאילו אליו הדבר לא נוגע, בין טלפון לטלפון למד כאילו אף אחד לא בחדר, רק כשצריך היה אמרו לו מה הענין, עם מי מדברים וכד' וכשסיים לדבר שב לתלמודו"…
ודבריו חיים וקיימים..ונחמדים לעד…
כל הנהגתו עם השואלים היתה בסבלנות מופלאה ולמרות שחס על כל שניה מזמנו, היה נעים ונח גם לקשי הבנה וטרדנים, ואפילו כשנשאל שאלה לא חכמה בעליל, מצוי היה שנתן לשואל הרגשה ששאלתו קשה וצריכה עיון רב. ומספר אחד מתלמדיו, בעצמו מורה הוראה חשוב: "הייתי אצלו פעם ובדיוק קיבל שיחה מאשה, ששאלה שאלה שהראתה שאין בה הבנה מינמילית. רבינו טרח להסביר לה שהשאלה לא תיתכן ואין מה לדון בה, היא לא הבינה, ורבינו בסבלנות ואריכות מסביר לה את טעותה והיא לא קולטת". אומר אותו תלמיד, "אני משוכנע שלו השאלה היתה מגיעה אלי- היתה סבלנותי קצרה, וודאי הייתי מתפקע מלהסביר לה מה שמיותר להסביר שוב ושוב, ואילו רבינו מסביר לה כאילו שאלתה היתה חשובה ורצינית"…
אכן מלבד גדלותו בתורה והוראה, מצאו בו רבבות אלפי ישראל את הכתובת, שכן ענה בחום וסבלנות לכל אדם, ותמיד קיבל את כולם בנעימות. בימי השבעה סיפר אחד המנחמים, שמנהגה של רעייתו במשך עשרות שנים היה, בכל שאלה הלכתית שהתעוררה- לפנות לרבינו, וסיפר שכמה פעמים פנה אליה ושאלה: "למה לך להטריח את גדול הדור בכל שאלה קטנה, שאלות כאלו את יכולה לברר אצל כל תלמיד חכם ומורה הוראה צעיר, למה להטריחו בזה?". אולם היא ענתה: "ניסתי כמה פעמים, אבל לא מצאתי מי שיסביר לי בסבלנות כזו"…
אחד מגדולי תלמידיו דן לפניו באיזה ענין הלכתי, ואמר בתוך הדברים שבנושא זה ישנם שלוש "בעיות". לפני שהספיק להמשיך, הפסיק אותו רבינו ואמר: "'בעיות'?! למה לומר 'בעיות'?! הרי התורה חיכה ממתקים וכולה מחמדים, 'תורת חיים' ולא תורה של בעיות, צריך לומר יש שלש 'נקודות הלכתיות'"…
קשה היה לו לסבול חומרות שנעשות על חשבון הזולת, או חומרות בלי שום בסיס, או חומרות שהן דעת יחיד נגד הנהגת כל גדולי הדורות, חומרות שנובעות מ'נערווים' ו'עצבים'. כמה פעמים העיר על כך לבודדים שזהו סילוף ההלכה והמסורת, והיפך רצון השי"ת בתורתו, ש'דרכי נועם' כתיב בה. סיפר רבי יהושע פרלמן: "אברך ביקש ממני פעם לשאול את רבינו, שהיות שבתפילת מעריב אינו מספיק עם הציבור את התפילה, כי הוא מדקדק בקריאת שמע, השאלה היא האם להתחיל לפני הציבור או לאחר שמונה עשרה? תשובתו רבינו היתה: 'עצתי היא שיבקש מאברך שישב לידו, שלא יתן לו לחזור על מילה אחת פעמיים, ובכל פעם שיחזור פעמיים יעיר לו, וכך יתפלל'"…
ומעניין לציין, כי לפעמים נקט בתשובתו בנחרצות מסיבות שונות, כאשר ידע שזה מה שיועיל לשואל לקבל את שאלתו, השיל מעליו את עטרת העדינות ועטה על עצמו תקיפות ונחרצות. לדוגמא, ערב תשעה באב נכנס למעונו ידיד נפשו הגה"צ רבי שכנא זהאן זצ"ל, וסיפר לו שהרופא אומר שאסור לו להתענות, אולם הוא עצמו סבור שאין בזה צדק וכו'. רבינו שלא כדרכו, דפק על השולחן בנחרצות ואמר: 'אני סבור שאסור לכם לצום בשום אופן!'.
ולהבדיל, סיפר הגר"י גנס שליט"א: "פעם במהלך דין תורה שנערך במעונו, הבחין רבינו שאחד מבעלי הדין נהג בקלות ראש, חשש לחוסר רצינותו, ורצה לחדד אצלו את הדברים. לכן כאשר דובר על עריכת קניין- הראה לו את ציציותיו עליהן יעשה את הקניין, ואמר לו ברצינות: 'ראה נא, אין זה קבלת קניין רגילה, אנחנו עושים עכשיו קניין סודר על מאה ציציות, תתפוס חזק!'. ההוא נבהל והתייחס אחרת לכל הנידון".
רבינו השריש בתלמידיו את ההכרח בשלימות בניין ה'תלמיד חכם', שלא להשאר רק עם לימוד המסכתות הישיבתיות- אלא להשקיע בלימוד הלכה. כלפי כל הישיבה התבטא הדבר, בזה שתפס אצלו מקום שיעור ההלכה היומי שמסר במשנה ברורה, בכל בוקר לפני הסדר הוקדש שיעור ללימוד משנה ברורה בעיון רב, בו ראו בני הישיבה איזה עמל משקיע ראש הישיבה בכל מילה ואות מדברי המשנה ברורה וגדולי הפוסקים, כמו שהתבטא אותו תלמיד חכם, שזו לו פעם ראשונה שהוא רואה שמצליחים לעשות מ"משנה ברורה" לימוד מעמיק, כלימוד "קצות החושן". לפעמים יכול היה שיעור שלם לעסוק בשורה אחת, מה היתה בדיוק כוונתו וכדו'. בכולל האברכים הגדול של הישיבה, נפתחו לצד לימוד מסכת הישיבה, חבורות רבות בהן עמלים בלימוד הלכה, הן באו"ח הלכות שבת ועירובין, והן ביו"ד ובאבה"ע, זרעים, שביעית וכדומה.
(מתוך מגדלותו ומרוממתו)