שח הרה"ג ר' חיים שולביץ של״ט״א: פעם בא אחד לפני מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בתלונה על חתנו שהוא קצת 'מוזר', עד שאינו יודע מאומה מהנעשה בעולם ונמנע לגמרי מלהציץ בעיתון. השיב לו רבנו בלשון תמוהה: "אני הרי נצלתי בזכות קריאה בעתון"…
לפליאתו, סיפר, שבהגיעו לגיל גיוס ברח לשוויץ עם ידידיו נכדי הגר"ח, ר' משה סולוביצ'יק וגליקסון, וכאשר חלפה מהם סכנת הגיוס החליטו לשוב לביתם בגעגועים נוראים. הם הגיעו לתחנת רכבת עם שלושים בחורים חסידיים, אך ממש רגעים ספורים טרם עלותם לרכבת, חלפו ליד דוכן והוא ראה שם עיתון תלוי למכירה ובו כותרת המדברת על מלחמה העומדת לפרוץ בקרוב.
משראה כך רבינו סירב לעלות לרכבת. כולם לעגו לו, וטענו בלהט שכבר כמה שנים המצב מתגלגל כך, וכותרות אלו מציפות את העתונים דבר יום ביומו. אך הוא נבהל, משום שזו הפעם הראשונה שראה עיתון… ואמר שאם הקב"ה זימן לו לראות את העתון הזה הרי סימנא מילתא. לבסוף רק ר' משה סולוביצ'יק התחסד עמו, והסכים להמתין אתו כמה ימים עד שיירגע. ובזכות זה נותרו שניהם לפליטה מקבוצה בת 30 בחורים.
אותו אדם שבא לשאול אודות חתנו, כאשר שמע את דברי רבנו, נדהם מאד והגיב בפניו: "הרי זו דרגא נוראה של שמירת העינים!" אך רבנו ביטל את דבריו, ובהינף יד אמר: "אח, פשוט לא היה לי זמן, בשנים האלה הייתי במרוץ ימי הנעורים. כמה אפשר להשיג בהם, אין זמן לשום דבר אחר".
כמובן שניתן לתלות תשובתו זו בענוותנותו היתירה, אבל יותר נראה שזו אמת לאמיתה. כל פרישותו לא נבעה מתוך מלחמה, והוא לא התייסר בה, אלא היא היתה מתוך דבקות והתמקדות במטרה. דרכו היתה ברורה לו, וכדבריו, הוא היה כל העת במצב של ׳משכני אחריך נרוצה', לא היה לו פנאי לתאוות והפרעות, כי הוא שועט בדרך העולה.
התבטאות נדירה בתחום זה שמעתי מפיו בחול המועד פסח תשמ"ז, בעת שהיה סנדק לאחי הצעיר שיחי'. ראיתיו אחר הברית מתבונן על השולחנות הערוכים, וכיון שבעיניי כל תנועה שלו היתה תורה הצריכה לימוד, שאלתיו: מה יש לראות באוכל? וענה לי: "אני רואה שאביך א קלוגער איד [יהודי חכם]. כל מה שהכין, ניתן לאכול מחוץ לבית, כי הכל הוגש כמו בשעת הקניה, ללא מגע אדם. שמתי לב שלא פתח את קופסאות העוגיות, כדי שכל אדם יוכל לפתחם בעצמו, כמו שהיה עושה בבית".
העזתי פני ואמרתי: אם כן גם רבנו יטעום מסעודה של מצוה…
ואז גילה טפח מאלפיים, ואמר: "הדרגה הכי גבוהה בלאכול, נמוכה מהדרגה הנמוכה ביותר בלא לאכול"… הרגשתי שרצונו לומר, שכדי לאכול צריך סיבה כל שהיא, ורק אחר שיש סיבה לאכול, אזי יש לדון מה הכי ראוי לאכול. וכדרכו תמיד, שכל צרכי הגוף הם יציאה מהמסלול הברור של כיסופין וערגה להדבק בבוראו, וללא סיבה הכרחית לא יתכן שיפנה אליהם.
(גיליון 'זקניך ויאמרו לך' שופטים תשע"ח)