"ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך" (יא יט).
צפת, עיר המקובלים אפופת הקדושה והוד קדומים, לפני כמאה ועשרים שנה, בעיצומו של חורף סוער, בגשם זלעפות וצינה מקפיאה, צועד בדומיה רבה של העיר, הגאון רבי יעקב דוד וילאווסקי זצ"ל – הרידב"ז (ששימש לפ"כ ברבנות כמה עיירות בליטא, בראשן סלוצק, בה אף ניהל ישיבה רמה). פוסע הוא לאיטו תפוס במחשבותיו, אל עבר בית הכנסת להתפלל בציבור ולומר 'קדיש' לזכר נשמת אביו ר' זאב ז"ל, שהיום חל יום זיכרונו. משהגיע לביהכ"נ וראה כי הקדים את בוא המתפללים ומניין עדיין אין, נעמד במזרח נשען על עמוד התפילה המתין לבואם והתעמק ברעיוניו, ולפתע פרץ בבכי חרישי…
שמש בית הכנסת, שהקדים אף הוא בואו בכדי להסיק את התנור ולחמם את ההיכל, הבחין בדבר, ובכיו הדומע של הרב נגע ללבו. ניגש בתום לב ובהדרת כבוד לרב ושאל לפשר סיבת בכיו. אמת ונכון כי היום יום היארצייט של האב, אך עדיין רחקו הימים וחלפו מאז כחמישים שנה, ולבכי מה זה עושה.
כמענה לשאלתו, הקדים הרב בסיפור שהתרחש עמו בילדותו, בסביבות שנת התרי"א, בעיירת הולדתו קאברין, במחוז גרודנה שבגבול פולין: הייתי ילד רך בשנים, ואבי שיהודי פשוט היה, אך אוהב תורה במאוד מאוד, בחר להכניסני ללימוד בצל כנפיו של המלמד המעולה והטוב ביותר בעיר. חוזר היה אבא ומשנן באוזני כל שומעיו: "יעקב דוד צריך את המלמד הטוב ביותר! ואדיר חפצי שהוא ילמד דווקא אצלו"…
מובן ששכר הלימוד לאותו מלמד היה כפול משאר המלמדים – ומחיר הלימוד ב'חיידער' זה עמד על רובל שלם לחודש – סכום עתק בימים ההם, לעומת זאת הכנסותיו של אבי עמדו על פחות מכך… לפרנסתו עסק אבי בבניית תנורי אבן, צירף לבנים הדביקן בחומר וכך יצר תנורים מחממים, דבר שהספיק בקושי לכלכלת הבית – ומאומה לא מעבר לכך. אך אבא לא וויתר, וכמידת עניותו כך מידת אהבת תורתו, ולכן נמנה וגמר אומר: את יעקב דוד אשלח למלמד המפורסם לתהילה, יעלה כמה שיעלה, ויהי מה. וכך הווה, נשלחתי לביתו של המלמד המדובר, שאכן פרס עלי את כנפיו והגביהני למרומים על במותי התורה והיראה, וראיתי ברכה בלימודיי מתוך שקידה והתמדה.
אמנם אדהכי והכי, הוכפל קושי פרנסת אבי, באשר מפעל ייצור הלבנים הפסיק את פעולתו, ולא היה ניתן להשיג לבנים לבניית התנורים. כתוצאה מכך נשאר אבי ללא עבודה, ואף הפרוטות הדלות חדלו מכיסו, אך מאמונתו לא חדל ולא התייאש חלילה: יעקב דוד יקבל את החינוך הטוב ביותר, בכל אופן.
אחר כשלושה חודשים, באמצע החורף, ואני לומד ומתעלה, אך – אפס כסף. אבי לא הכניס מאומה למלמד, כי לא היה לו מה. המלמד ראה כי אי אפשר בכך, ובצאתי לביתי נתן בידי 'פתקא טבא' לכבוד אבי, בה הודיע כי חובו הצטבר ועומד על סך שלושה רובלים, והגיע זמן הפירעון. והוסיף כי המשך גרירת החוב ואי תשלומו, יחייב אותי להיוותר בבית עד אשר ישלם כל.
כחלום רע ביום בהיר נפלו הדברים על הוריי. אבי התפרץ בבכי ללא מעצורים, הסתובב אנה ואנה ובדמעות שליש התפלל ואמר: "עם כל זאת, אמנם תם הכסף, אבל יעקב דוד חייב את המלמד הטוב ביותר!". ככה הילך מהתם להכא וחוזר חלילה שעה ארוכה.
ממשיך הרידב"ז לספר לשמש בית הכנסת הצפתי: שמע נא, 'הבא ליטהר – מסייעין אותו' (שבת קד.) בהמשך אותו יום בו קיבל אבי את הבשורה ולא נכנע, כבר נושע! גביר העיירה בנה אחוזת פאר לבנו, וכבר אחז בשלבי הגמר, אך תנור חימום עדיין לא היה לו, כאמור ממחסור בלבנים, ומשכך הוציא הגביר כרוז, כי המביא לו לבנים לתנור – יתוגמל כפול שמונה מהמחיר הרגיל – הוא יקבל ששה רובלים טבין ותקילין עוברים לסוחר; שלושה על המצאת הלבנים ושלושה על בניית התנור.
בשמוע אבי את הכרוז של הגביר, פנה אל אמי והציע בפניה את ההצעה הבאה: אפרק את תנור ביתנו, אקח את הלבנים אל בית הגביר, אבנה מהן תנור פאר, אקבל עבורו ששה רובלים ובכך נוכל לשלם למלמד על העבר ועל העתיד, ויעקב דוד ישוב אל המלמד הטוב ביותר. וכי תימא: הרי כולנו נקפא מקור אנו וילדינו? – ניחא! מוטב שנקפא כולנו, ויעקב דוד יתחמם באש התורה, בצלו החמים של המלמד. [לשבר האוזן: מסקנא זו – לא להסיק את התנור – הסיק ר' זאב, בקאברין. שם עומדות המעלות בימות החורף הרגילים מתחת לאפס, ובימים הקרים צונח הקור להרבה יותר… נוסיף לזה השלג והכפור המתארחים שם כאורחים קבועים].
'אשת חיל מי ימצא'. אמי מורתי בשמעה את דברי אבי, על אף שידעה הקושי הנורא שיבוא עליהם בעקבות כך, עם כל זה 'לא תירא לביתה משלג' ותיכף 'פיה פתחה בחכמה' ואמרה "הן הן!". לאלתר ניגש אבי בדחילו ורחימו, והחל לפרק את התנור ולסתת את הלבנים, והובילן בשמחה גדולה לבית העשיר, ששמח לקראתו כמוצא שלל רב. אבי עמל בבניית התנור ובסוף היום קיבל לידו שישה רובלים מצילי חיים…
בשמחה גדולה צרר אותם במטפחת, ובצעדי ריקוד זריזים חזר הביתה. ללא שהיות נתנם בידי, והורה לי למסור אותם למלמד ולומר לו, כי שלושה רובלים הם תשלום על העבר, ועוד שלושה נתונים על חשבון שלושת החודשים הבאים עד סוף זמן החורף. כמובן שתיכף חזרתי לספסל הלימודים, כשאבי מלווני בהוראתו: "זכור את אשר הקרבנו בעבורך, חזק ואמץ ועשה חיל באפרתה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות"…
מה אומר ומה אדבר? מאותו היום בערה בהגיגי אש התורה, והוספתי חיילים בתורה ובעבודת הבורא. ליבי וכל עצמותיי התחממו כדבעי, אך מאידך מכאן ואילך שרר בביתנו קור נורא מקפיא עצמות, עד כדי כך שבלילות היו עצמותינו דא לדא נקשן מהכפור החזק, ובקושי רב יכולנו לישון. בכל זאת המשיך אבי ז"ל בעל ההילולא, לנגן בכל עת את פיזמונו הידוע: 'עדיף שנקפא מקור ויעקב דוד ילמד תורה'. ככה סבלו בשמחה כל הילדים בבית, כה רבה הייתה מסירות נפשם לתורה…
סיים הרידב"ז: הוא סיבת בכיי היום – כעבור מעל שבעים שנה מאז. היום, טרם צאתי לעבר ביהמ"ד, כשהרוח והקור נשבו ברחובות האבן של צפת עיר הקודש, חשתי קור בגופי והצטננו במקצת רגליי, וכתוצאה מכך התגנב בליבי צל של ספק: אולי כדאי להיזהר מצינה ופחים, ואמנע לצאת היום חוצה, ואת התפילות אערוך בבית? הרי חישב לעשות ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה 'והוא רחום יכפר' וכו'…
אמנם, תוך כדי צף ועלה לנגד עייני מחזה ביתנו בקאברין הקפואה, כשעצמות כולנו דא לדא נקשו מקיפאון הכפור בעבור לימוד תורתי. ועשיתי קל וחומר פשוט: אם הוריי ובני משפחתי יכלו לסבול קור אימים למשך כל חודשי החורף ברצף, בשביל תלמוד תורה שהוא כנגד כולם, כל שכן אני, שעלי לסבול קרירות צפתית עבור הליכה לביהמ"ד – וודאי שאעשנה.
כשבאתי לביהמ"ד עשיתי חשבון הנפש לנפשי, אז גיליתי אותה מחשבה שעלתה בקרבי על קצה מחשבתי, ומיד פרצתי בבכי. לא על אבי ז"ל בכיתי, אלא עלי יעקב דוד בכיתי, האיך עלתה בי הווי-אמינא וספק להישאר בבית, בגלל קור וכפור צנים בדרך עיקש, היפך ממה שלימדני אבי בעל ההילולא. ועל דא וודאי קא בכינא…
ולמדתם אותם את בניכם
מצווה עלינו לעיין במעשה מופלא זה. בואו חשבון: מה עמד לו להרידב"ז זצוק"ל? לא תורתו שלמד מאותו מלמד, ואף לא שקידתו הרבה בתורה ופוסקים, אלא מסירות נפשו של אביו היא זו שעמדה לו! הווי אומר, הדוגמא האישית למסירות נפש, וההקרבה למען חינוך הצאצאים, הוא זה שהצמיח את גדול הדור מרן הרידב"ז זצ"ל.
יסוד החינוך הוא 'דוגמה אישית'! אם נרצה להנחיל ערכי קודש לבנינו ולדורותינו – ראשית העמל מתחיל בנו, אצלנו בבית! לא החיידר, לא הישיבה וגם לא מוסדות החינוך מהווים תחליף לחינוך הבית, אלא טפלים המה לו, עיקר החינוך היא הנהגת ההורים בבית. הם חודרים בעצמותיהם של הילדים וזאת חיותם ונשימתם – עמה יבנו הם את חייהם, בדוק ומנוסה! היא זו שראה הרידב"ז אצל הוריו.
עניין זה כבר לימדו אותנו חז"ל באמרם (סוכה נו:) 'שותא דינוקא בשוקא דאבוה או דאמיה' – מה שמספר הילד ברחוב, הם אותם הדברים ששמע בבית ההורים. כלומר – מה ששומע הילד ומה שרואה בבית הוריו – זה מה שנבלע בתוכו פנימה. חז"ל (בבא בתרא כא. ועיי"ש) דרשו עה"פ "ולימדתם אֹתָם את בניכם" – ולימדתם אַתֶּם – שחיוב לימוד הבנים הוא עליכם. ובנוסף יש כאן גם רמז האומר: תלמדו אתם בעצמכם, ובראות הילדים את אביהם לומד – ממילא ילמדו גם הם. והוא האמור 'מעשי אבות סימן לבנים' (עיין סוטה לד.).
מסופר על הרה"ק רבי מנחם מנדל מקאצק זי"ע, שפעם נכנס אליו מאן דהו לבקש הימנו ברכה שבנו יזכה ללמוד. ענה ואמר לו: "הברכה הטובה ביותר לכגון דא, היא שתתחיל בעצמך ללמוד, וממילא ילמד גם בנך!". ובעניין זה מסופר גם על רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, שבא לפניו אדם ובישר לו שנולד לו בן למזל טוב, ועכשיו שאלתו בפיו: מאיזה גיל עליו לחנך את הרך הנולד? השיב לו רש"ר: "לפני עשרים שנה, כשאתה בעצמך נולדת. מאז כבר חלה עליך חובת החינוך ע"י חינוך עצמך!"…
שוו בנפשכם, אביו של הרידב"ז היה פשוט'ער יוד (-יהודי פשוט), עבד קשה למחייתו ונהנה מיגיע כפיו, והוא גרם שבנו, גאון ישראל הרידב"ז יוריד דמעה, על שלא הגיע לדרגת מסירת נפשו של אביו הפשוט. חינוך מופלא זה נובע מדוגמא אישית בלבד! היא ואין בילתה! דוגמה אישית של מסירות נפש לתורה, הוויתור על חיי חום לעומת חיי כפור בעבור תורת 'יעקב דוד' – היא המנצחת. כך, ורק כך, יוכל האב לקיים כראוי 'ולמדתם אותם את בניכם' ו'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה".
ובזה ניתן לומר רמז בפסוק 'ולימדתם אתם את בניכם לדבר בם' הא כיצד וזאת איך? – ע"י 'בשבתך בביתך' – ההתנהלות שלך בבית, 'ובלכתך בדרך' – התנהלותך בדרכים הן המהוות דוגמא המועילה ביותר לחינוך הבית, בה גם נקיים את ציווי הכתוב (לעיל ואתחנן ו ז) 'ושננתם לבנך ודיברת בם' – ע"י התנהגותך 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך'.
בימים האלו של בין הזמנים, בעת שהילדים מקיימים 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך' בטיולי דרכים, מקבלים הכתובים הללו ביטוי נוסף ומשנה תוקף, בגודל חובת ההורים להיות להם לדוגמה בעת 'שבתך בביתך' ובעת 'לכתך בדרך'.
ביומי דקייטא בתוקפה וגבורתה של חמה, נוכל להצטנן במתי מעט עם הקור הצפתי והכפור הקוברינאי, ונעשה ק"ו לעצמנו לנצל את ימי הפגרא האלו, לקיים בהם כפשוטו 'ולמדתם אותם את בניכם', ע"י קביעת עיתים לתורה באבות ובנים בבית ובחוץ, ולקיים בזה את מאה"כ (מלאכי ג כד) "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
(קטעים מובחרים מתוך דרשת גאב"ד חרדים)