"וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת" (י"ח, כ"ו)
בספר 'עבד המלך' (משלי כ"ז, י"ט עמוד קמ"ג), הביא כי מקובל הדבר שאפילו אם חברו הוא שונא גדול – אם ידינהו לכף זכות באיזה אופן שיהיה יסתלק השנאה של חברו מעליו.
עצם יסוד הדברים כבר הובא בספר 'כתר ראש' (אוהלי חיים סימן קי"ט), שהגאון רבי יצחק מוולוז'ין אמר בשם אביו הגר"ח: דבר מנוסה הוא, אם יהיו לאדם שונאים חס ושלום, אם יפעל אצלו שהם צדיקים גמורים וידין אותם לכף זכות – תיכף יתהפך לבבם לאוהבים לו.
והביא בספר עבד המלך שם, מעשה נפלא מהגאון רבי נחום משאדיק, שהיה הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד רגיל לספר, וכך היה המעשה:
לפני שעלה רבי נחום לארץ הקודש, למד תורה אצל רב גדול בחוץ לארץ. בעירו של הרב היה איש אחד רשע ומסור, והיה נותן חיתתו על כל אנשי העיר ועושה להם צרות גדולות על ידי מלשינות וכדומה. פעם אחת נכנס לרב יהודי אחד כשפניו ובגדיו רטובים מביצים שבורות ובקול בכי סיפר לרב: "באתי מהכפר עם סל ביצים, למכרם לפרנסת ביתי. לפני כניסתי העירה פגש בי המסור והניח ידו על סל הביצים. כשהכיר בי שלא רציתי להבין את הרמז שאביא את הביצים לביתו, פקד עלי בתוקף לנושאם לביתו. כשביקשתי שישלם לי בעד הביצים הכה במקלו על הסל והביצים נשברו ונשפכו על פני ובגדי. באתי אל הרב להזמין את המסור לדין תורה!"
הרב ציוה למשמש שילך למסור להזמינו תיכף לדין תורה. השמש, בהכירו את המסור, וביודעו את הסכנה הצפויה אם ירגיזו אותו רצה להשתמט, אבל הרב ציוה לשמש שילך תיכף. השמש הלך אל המסור ואמר לו שהרב מבקש שיבוא אליו להשיב על תביעת ממון של מי שהוא עליו. המסור גער בשמש והוציאו מביתו. הרב אמר לשמש שילך עוד פעם למסור ויגיד לו שהרב ינדה אותו אם לא יבוא. השמש הלך שנית אל המסור והעביר לו את דברי הרב. המסור כעס מאד, היכה את השמש וגרשו מביתו.
ביום השבת כשהרב וגם המסור היו בבית הכנסת קראו למסור לעלות לתורה. קודם שבירך, עלה הרב על הבימה ואמר למסור: "רשע, אתה מסרב לדין תורה ועוד יש לך חוצפה לעלות לתורה?!" פני המסור חוורו וירד מהבימה בלי ברכה, המסור איים שבקרוב ינקום את נקמתו מהרב.
עברו כמה ימים ויהודי מאיזה כפר שהוא רחוק ממושב הרב, בא אצל הרב וכיבד אותו בסנדקאות בהכניסו מחר את בנו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. הרב קיבל את הסנדקאות ולקח עמו שנים מתלמידיו. אחד מהם היה המספר, רבי נחום. הם התחילו ללכת אל הכפר שבו גר בעל הברית. כשהרחיקו מן העיר, הרגישו התלמידים שהמסור רוכב על סוסו ואורב לרב מרחוק. הם אמרו לרבם שהמסור נמצא בריחוק מקום והוא מאיים באגרופו ומתחיל להתקרב. הרב עמד מלכת והתעמק במחשבות. המסור התקרב ובא, אבל ראה זה פלא שעשה השם יתברך, כשהגיע המסור ליד הרב ירד מעל סוסו ובקול דממה דקה ובהכנעה אמר לו: "רבי, התרשני לתת מכות לתלמידיך??" הרב השיב: "חלילה". "הרשני לתת להם רק סטירה אחת", ביקש, אמר הרב: "לא תיגע בהם יד". "הרשני רק לירוק בפניהם", אמר הרב "גם זה לא".
אחר כך ביקש ואמר: "רבי, מחול לי על כל מה שגרמתי לך צער ועגמת נפש", השיב הרב: "שלם בעד הביצים ותפייס את היהודי שהעלבת, ואחר כך אמחול לך". המסור הוציא מכיסו עשרה רובל כסף ואמר: "רבי, הנה עשרה רובל. בבקשה, יתן אותם ליהודי שיקבל הפסד הביצים, והשאר יהיה לו לפיוס", הרב קיבל את הכסף למסור אותו לבעל הביצים ומחל לו. הוא הלך לדרכו אחרי שהרב מחל לו והרב ותלמידיו המשיכו את דרכם לברית המילה.
רבי נחום שאל את רבו, "רבי, בשעה שעמד שקוע במחשבות, מה חשב אז? ואיך קרה שהמסור פייס את הרב במקום שאיים עליו להורגו?" השיב הרב: "כשאמרתם לי שאנו נמצאים בסכנה, התפללתי אל השם יתברך שיעזרנו ויצילנו וכלל גדול יש לי מרבותי שאין לך דבר שלא נמצא בתורה ובכל מבוכה יש למצוא את העצה בתורה, והנה עזרני השם יתברך שעלה ברעיוני את הפסוק כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, והתחלתי לחשוב אם הוא שונא אותי הרי זה מפני שאני שונא אותו, ולמה אני שונא אותו? מפני שהוא עבריין ולא ציית דינא, אז אמרתי בדעתי אולי אפשר למצוא עליו זכות בכדי שאסיר השנאה מלבו, ואולי עוד לעורר אצלי אהבה אליו, ואז בלי ספק שיעזור השם יתברך שיהפוך לבבו אלי ויחדל לשנוא אותי וכיון שלא ישנאני לא תהיה לו עוד שום סיבה לעשות לי רע.
והתחלתי לחשוב בודאי היהודי הזה נתחנך בלי ספק בסביבה רעה ולא נפגש מנעוריו עם אנשים טובים, והוא כתינוק שנשבה ויש רחמנות גדולה מאד עליו. וחשבתי עליו כמה מיני זכות על המלשינות שלו. ובנוגע למעשה של הביצים, אולי כן היה בדעתו לשלם, רק שכאשר האיש הכפרי ביקש מיד שישלם לו התכעס, ובשעת כעסו עשה מה שעשה. וכשהזמנתי אותו לדין חשב שזה לא נכון מהרב שמזמין אותו בבקר בפקודה חריפה, ואולי אם הייתי קובע לו זמן לא היה מתרגז, ובודאי יש בו ניצוץ קדוש מאד והראיה שבשעה שביישתי אותו ברבים כשעלה לבימה היה יכול להכני נפש והוא לא רק שלא הכני כי אם ירד מעל הבימה בבזיון, ונמצא שיש בו מידת דרך ארץ וכבוד התורה ואולי באמת לא צדקתי שביישתי אותו ברבים בבית הכנסת, והוא היה מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואין משיבים כזאת וכזאת חשבתי עליו כמה זכויות.
ובודאי באותה שעה נתעוררו אצלו מחשבות של ריצוי אלו, ויש לשער שהתחיל לחשוב מה לי לכעוס על הרב, הלא בתור רב היתה זו חובתו להזמין אותי לדין תורה ומה שהעליב אותי בבית הכנסת בוודאי צדק הרב בזה כי בוודאי הייתי צריך לבוא לדין תורה ומה שהעליב אותי בבית הכנסת בודאי צדק הרב בזה כי הייתי צריך לבוא לדין תיכף כשהרב מזמין, ומה זה היה לי שארסק את סלו של היהודי עם הביצים, ואם כן היה לו לרב להקפיד על זה מאוד ומרגע לרגע נתקרבו הלבבות, עד שכאשר עמד על ידי היו הלבבות מלא אהבה במקום שנאה ובמקום קטטה ומריבה. מיד פייס אותי ומחלתי לו.
הוסיף רבי נחום ושאל: "רבי, אם כן, אפוא, למה רצה להכות אותנו?" השיב הרב: "אם גם אתם הייתם חושבים כמוני לא היה לו שום רצון להרע לכם, אבל אתם חשבתם הנה הרשע המסור הזה בא להרוג את רבינו ולבכם היה מלא שנאה עליו ולכן גם הוא היה שונא אתכם וביקש ממני שארשה לו להכותכם או לכל הפחות לירוק בפניכם…"
כשסיים הגאון רבי יוסף חיים את המעשה, אמר שאפשר למצוא זה גם בפרשת וישלח: "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשיו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו", אתה חושב אותו לאח והוא אינו אלא עשיו, והלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב, אבל גם יעקב שונא את עשיו. "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשיו בא ועמו ארבע מאות איש", ראה יעקב את הסכנה המתקרבת חלילה, אז "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גישתו עד אחיו", חיפש עליו לימודי זכות עד אשר התקרב, לא אל עשיו כי אם אל אחיו, נתעוררה אצלו האחוה ועל ידי זה נתעוררה האחוה גם אצל עשיו, "וירץ לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו".
(מתוך הספר: מידות והנהגות טובות)